נולדתי להיות אמא

אז איך זה שיש ממש פער עמוק בין איך שחשבתי שנכון להיות אמא, להיות הורה לילדים, לבין איך שגיליתי שנכון לי להיות אמא בראשיתה של ההורות שלי?

או אולי שאלה אחרת צריכה להישאל? איך משתנה תפיסה שהיא טבועה חזק בשורשי העצמות, שקבלתי בירושה מהמשפחה שלי ומהסביבה הסובבת אותי? איך זה בכלל אפשרי שתפיסה כה עמוקה תשתנה?

ואם כבר משתנה ברמה התיאורטית… איך מביאים את השינוי הזה לידי מציאות? לפרקטיקה? לתוך אותם רגעים שאת עצובה, כועסת, עייפה, כאובה ומתפרצים ממך משפטים שלא שייכים לתפיסה החדשה שלך???

***

אז נחזור אחורה. אני בהיריון ראשון. עדיין בתוך קצבו הרגיל של עולמנו המוזר. קמה מוקדם בבוקר, נפרדת מהאיש, הוא לדרכו, אני לדרכי. מגיעה למשרד באיחור, קצת מלקה את עצמי, אבל לא יותר מדי כי הגעתי ראשונה מכולם…(פשוט אני הכי צעירה מבחינת גיל וותק… אז אני – מאחרת ולשאר – מותר..). מתיישבת במשרד היותר מדי לבן והיותר מדי גדול. פותחת אינטרנט…מייל פייסבוק… שותה איזה תה או קפה… מנשנשת… ומתחילה לעבוד בעצלתיים.. בקצב שלי. מהר מאוד מגלה שאני צריכה איזו חתימה או אישור להתקדם ונתקעת..עוברת לדבר הבא… ושוב מייל פייסבוק.. קצת עניינים לא קשורים ממשימות אחרות מהחיים.

עוד לא הפנמתי את עומק הניוון שהעניק לי המשרד המרווח המואר והנוח.

ובתוך ההיריון מתגלה לי לאט לאט שממש מעניין אותי מה קורה לי לגוף, מה קורה שם לעובר שבפנים, איך ההתפתחות שלו בכל שלב ומה אני אמורה להרגיש בכל שבוע. ואני מתחילה לקרוא.

ליד המיטה שלי אני בונה מגדל ספרי היריון ולידה. אני מתחילה מספר שנכנס כמעט לכל בית.. שמתאר את שלבי התפתחות ההיריון והלידה ולאט לאט אני ממצה את העניין…

ההיבט הפיזי הובן לי… ההתעסקות בהיריון עצמו ובמה שקורה לעובר מתחילה לשעמם אותי ואני מחפשת כיוונים חדשים…

ואז נפתחו בפני שני כיוונים. כיוון אחד זו הלידה עצמה והכיוון השני הוא "איך לגדל ילדים"?

הכיוון הראשון הביא לפתחי את הספר "לידה פעילה" של ג'נט בלאסקאס ואני חבה לו המון תודות על שינוי התפיסה שלי בנוגע ללידה. ובכלל על הסטירה הזו שהוא נתן לי… על זה שהעזתי לדבר בביטחון על נושאים שהייתי בורה בהם ודיברתי אותם מתוך "ידע חברתי שצברתי" – מהתפיסה המקובלת בחברה שלנו. הספר הזה הגיע אליי וגמעתי אותו, על אף שהוא עיוני בכתיבתו, הוא פשוט פרץ אצלי תפיסות וקבעונות ופתח לי את הדלת לקראת לידת בית. כואבת ארוכה וטבעית.

בנוגע לכיוון השני… הוא היה הרבה פחות מדויק. קראתי בשקיקה את הלוחשת לתינוקות. חיכה באושר במדף לקראת לידתה של הראשונה שלי. ולכשנולדה קמה – הורד מהמדפים ועבר הלאה… כי את הלחישות שלו אני כבר לא רוצה לשמוע.

***

אז בתחילת דרכה של ההורות עודני מבולבלת או יש לומר – שומעת שני קולות בראש. הקול האינטואיטיבי והקול של הסביבה. שאף אחד לא חייב להגיד שום דבר באותו הרגע- כי הוא מונח שם תמיד. סה"כ הלידה הזו היא אחרי שנים טובות של ספיגתם. ולקול האינטואיטיבי קשה לי להקשיב בהתחלה, בעיקר כי מעולם לא הצלחתי לחבור לאינטואיציות, כך שלא ידעתי על קיומן בי. ייתכן שנולדו עם קמה. על כל מקרה, היה לי קשה להאמין לו. עד שהוא ממש גבר והתחזק ומאז אני שומעת כמעט ורק אותו.

עם הזמן אני ממשיכה עם אהבתי לספרים ומחפשת בשקיקה ספרים שיעוררו את השראתי, ידברו את מחשבותיי ויעידו כי האינטואיציה שלי היא זו שצודקת ולה הכי נכון וראוי להקשיב, בכל הקשור לבנותיי.

כך לאט ובקצב שהולך ומואט… אני מוצאת את ההורות שלי כמרכז חיי. לא תשמעו אותי אומרת על ביתי שהיא אהבת חיי ולא תשמעו אותי אומרת שהיא כל חיי (בכל זאת, הכתפיים שלהן לא עד כדי כך רחבות להחזיק כזו מעמסה). אבל כן תשמעו אותי אומרת שהיא אהובתי וכן תשמעו אותי אומרת שההורות ממלאת אותי בתחושות מופלאות שבהרבה מקומות אחרים ובהרבה מעשים אחרים שעשיתי לא מצאתי את תחושת הסיפוק והמלאות הזו.

ולמה? כי ההורות מבחינתי לא מסתכמת בגידול של הבנות שלי. היא משהו הרבה יותר רחב שמבחינתי הוא "הבית שלי", הוא סגנון החיים שבחרתי לעצמי שבחרנו לעצמנו. זה הקצב, זה ההשראה, זה ללמוד להכין כמה שיותר דברים לבד, להפחית תלות בצרכנות חומרית, בצרכנות נפשית ובצרכנות שירותים.  זה לבחור ולהחליט מה ייכנס לפה שלנו, מה נאכל ומה לא. זה להבין שאפשר לחסוך הרבה כסף במקום להרוויח כסף כשהבנות לא איתי.

זו ראשיתה של הדרך שממנה למדתי הכי הרבה ובאופן העמוק ביותר. למדתי על עצמי ולמדתי מיומנויות ולמדתי שאני לרוב אוהבת את החיים ושמחה בהם… ועוד ארחיב על כל אחד מהמשפטים האחרונים שכתבתי…

***

אז ככה במהלך איטי ופשוט התפיסות שהיו בי הלכו והשתנו. אני ממשיכה לקרוא בשקיקה, לחפש השראה בספרים ובבתים של אחרים, וממשיכה לחפש איך נכון לי לגדל את בנותיי – כך שתהיינה שמחות, אהובות ומחוברות למה שהן, באמת.