הביתה הלוך-חזור

לפני כמה שנים, הרבה לפני שנעשיתי אמא.. והילדים היחידים שהייתי קשורה אליהם היו האחיינים שלי (הייתי דודה מעולה פעם.. עד שנהייתי אמא) זכורה לי סיטואציה שאני צופה בטלוויזיה (גם זה מאוד השתנה.. אין לנו טלוויזיה..רק מסך שמדי פעם אנחנו בוחרים איזה סרט יוקרן בו).. ובטלוויזיה יש כתבת תחקיר על חינוך ביתי.

לא לקח הרבה זמן שאקלוט את המסרים מהסביבה ואבין מה הדעה שעליי לגבש.

ובאמת… דעתי התגבשה. על סמך מה ששמעתי שאמרו בני משפחתי מסביב. לא על סמך בדיקה חקירה למידה הבנה וכו'. רק על סמך מה שהם חשבו.

כל כך הרבה תפיסות ועמדות נקבעו ככה בחיי.

שכשנאלצתי לבחור ראש ממשלה בפעם הראשונה בחיי פשוט לא ידעתי איך עושים את זה באמת. ופשוט בחרתי בברור מאליו..מה שבני משפחתי בחרו.

אז מה חשבתי אז על חינוך ביתי? שזה חסר אחריות, שזה טיפשי, שמה כבר רע בבית ספר, שילד שלומד בבית מפסיד ומפספס חוויות חברתיות ומחמיץ נושאי לימוד.. ולא יוכל אף פעם להשתלב במסגרות ו..בקיצור… הורים שבוחרים בדרך הזו הם ממש..אבל מ מ ש מוזרים!!

והנה…בגיל 29 אני פתאום אמא. פתאום דעתי משתנה. תופסת כיוון מפתיע. לא רק לסביבה שלי. גם לעצמי.

קמה גדלה מעט והנה היא בת 3 חודשים ואני לא מצליחה לתפוס מה שווה יותר מלהשאר איתה? מה יותר מעניין מאשר לראות אותה גדלה ולומדת בקצב משוגע את כל הבסיס שלה כאדם? מי יטפל בה באותה מסירות ואהבה כמוני? ואיך התינוקת הפיצקה הזאת אמורה להיות ולהסתדר בלעדיי?

גם כשעוברת חצי שנה… עדיין ואפילו עוד יותר מתחזקת בי התחושה שזה מה שאני רוצה לעשות עכשיו. פשוט להיות.. פשוט לזכות ולראות את הדברים הראשונים שקמה לומדת ועושה…ללוות אותה בזחילות, בעמידה, בהליכה, במילים ראשונות, באוכל הראשון שייכנס לה לפה..

כשהיא מגיעה לגיל שנה, אחרי ששמעתי אלף פעמים את המשפט "בגיל שנה היא כבר ממש תהיה מוכנה למסגרת" (ואני הנהנתי בהסכמה) אני עדיין לא רוצה לשחרר. וגם היא לא. טוב לה בקרבתי, טוב לה עם מעט הילדים שנשארו בסביבה והבית מספק המון חופש בטחון ואהבה.

לרגעים כשהבנתי שאני ממשיכה לתוך השנה השנייה שלה.. חשבתי וחשבנו שיש צורך בלוח זמנים בטקסים בתוכן מובנה… עם הזמן אני מבינה שזה לא עובד ככה. שאין לה צורך בכך. שדווקא הגמישות ההוויה הפשטות של היום יום היא זו שנדרשת כאן. ואני לגמרי מתמסרת לזה.

וככה אני ממשיכה ומבינה שאני ממש מאמינה בדרך הזו. שאני ממש רוצה לחיות אותה. שחינוך ביתי זה כבר לא של מוזרים בעיני אלא להפך זה שייך לאנשים חושבים, לאנשים שמעזים להטיל ספק, לאנשים יצירתיים אמיצים ו…שמחים.

ומתי כל זה השתנה מהקיום שלי לחלום?

כשקמה גדלה קצת, כשהסתובבנו ברחבי הישוב הקטן שאני גרה בו (15 משפחות).. היא התחילה לשאול על הילדים שגרים בבתים ליד… איפה אלה? איפה הגר? איפה עלאי?

התשובה ידועה…כמובן הם בגן!

ואז נוצרה בקירבה תחושה של חוסר ושל רצון עז להיות בגן, הרצון שחזק מכולנו – לרצות להיות כמו כולם. אפילו שזה ממש ממש לא באמת מה שהיא רוצה. אלא רק מה שנדמה לה שיהיה לה טוב….כי ככה כולם.

בהתחלה זה היה חמוד… כי היא תפסה את עצמה קטנה מכל שאר בני השכבה שלה וזו הסיבה שהיא לא בגן.. ולקראת גיל שלוש..

נשברתי. מבחינתי זה היה ממש שבר..אפילו אבל. לוותר על דרך חיים שרציתי וראיתי כנכונה בשבילי, בשבילה.

נוצרו אצלי תחושות שהדרך שבחרתי לא מדויקת. נכון לעכשיו לא הצלחתי לייצר עבורה מספיק חברה בסביבה הקרובה, כזו שמאפשרת להיות בבית. כדי לפגוש ילדים צריך לסוע ליישובים אחרים, שזה בסדר לפעם בשבוע.. אבל גם זה לא הסתדר, יש מעט מאוד ילדים כאלה במועצה שלנו וזה לא היה לי פשוט לייצר את המפגשים האלה באופן קבוע. וילדי הגנים? חוזרים הביתה לפחות בארבע אחר-הצהריים, מותשים מאינטראקציות ופעילות, רוצים את אמא ואבא או ילדים שהם מכירים מהגן… הרגשתי שאני לא מצליחה לשדר לה שאני שלמה עם חוסר החברים ברוב שעות היום, שאין במקום שבו אנחנו גרים את היכולת לקיים חינוך ביתי שיש לצידו משפחות נוספות שחולקות את הדרך ומאפשרות מפגש.

וכך הגעתי למסקנה – שאם אנחנו לא מתכוונים לעבור לאזור אחר בארץ, ושהחלום הזה חייב להתגשם – אחת הדרכים להביא חברים – היא פשוט להביא עוד ילדים לעולם… לאחר שנה ושמונה חודשים הצטרפה אליה יעלה ולאחר עוד שנה ועשרה חודשים הצטרפה תמרה, מבטיחה לעדכן בהמשך 🙂