אשה בורחת מבשורה

דויד גרוסמן דייק כשכתב את כותרת הספר שלו בתיאור התחושה של כל אם עבריה, בעיקר אם לבנים (מה שטרם חוויתי, אך ייתכן והרגע עוד יגיע). כולנו בורחות מהבשורה המרה שהחיים במדינה שלנו לעיתים קרובות מדי מייצרים. התחושה הזו שיום אחד זה יכול לקרות.. היא תחושה בלתי נסבלת בקיום פה. אני חושבת שפעם ראשונה בחיי שאמרתי לעצמי ולעיתים בקול רם, שזהו אני מוכנה להפסיק להגדיר את עצמי "ציונית" הייתה כשנעשיתי אמא, הגיע יום הזיכרון והתחלתי לבכות על מה שיכול לקרות גם לי. לא על מה שכבר קרה. נולד בי גבול שלא הכרתי – עד כמה אני מוכנה "למות למען ארצי"… אולי בעצם אני כבר לא מוכנה?

במקביל אני יודעת וברור לי שאם יהיו לי בנים, אני ארצה שהם יתנו את הכל למען המדינה. שיתנו כל מה שבמסוגלותם בתקופת הצבא. שאני אעודד אותם ללכת לסיירת או להיות לוחמים ביחידות השונות… ובכל זאת, לדעת שאת מביאה לעולם חיים – ושהחיים האלה כל כך שבריריים.. זו תחושה בלתי נסבלת, בלתי אפשרית שכל שנותר זה פשוט לברוח מהאפשרות הזאת, להתעלם, להמשיך כאילו אין עלינו איום כזה. אנחנו בינתיים חסינות.

כשהבנתי את התחושות הקשות שעולות בי, את הקושי החדש שנולד בי לחיות כאן… גיבשתי לי תוכנית הגנה. הגנה על עצמי ונפשי, הגנה מפני אפשרות של "לקחת את הדברים וללכת, לברוח למדינה אחרת". מצאתי שאפשר לחיות כאן ברוגע אם אעמעם את כל קולות הלחץ והמתח, אם אפחית את החשיפה לכלי תקשורת שונים – רדיו, טלויזיה, אם אמנע משמיעת חדשות (שאיכשהו מגיעות בדרכים אחרות לאוזני גם מבלי שביקשתי לשמוע אותן..), אם אמנע מקריאת כתבות באתרי חדשות למיניהם ואם אמנע משיחות בסגנון: "שמעת מה היה?!". לא לא שמעתי, אם מדובר בחדשות שיבאסו אותי, מעדיפה גם לא לשמוע.

החדשות הרעות הן אלה שמעניינות משום מה, הן אלו שמובאות בכל האמצעים, אשמח להסבר ממישהו/י למה כל כך "טוב" לנו לשמוע דווקא את אלו? למה זה כל כך חשוב? בעיני לשמוע חדשות, מייצר תחושות שליליות, תחושות שאנחנו חיים בעולם רע, עקום, מלוכלך, קשה, עצוב…, מייצר תחושות של חוסר ביטחון, מייצר חרדות וחרדתיות, חששות מפני מה שיכול לקרות לנו והכי גרוע גורם לנו להיות מונעים מפחד. ההקשבה לחדשות בעיני מפרה את האיזון בין הדברים הרעים והטובים שיש בעולם שלנו (לטובת הרעים כמובן). מישהו בחר לי תקציר יומי של "מה קרה היום", אבל רובו הגדול יהיה אוסף של אסונות מכל סוג – אנושיים, אסונות טבע, אסונות פוליטיים וכו'.. אני בטוחה שקרו המוני דברים טובים שאותם לא טרחו לספר לי. ודווקא אלו יגרמו לי לתחושות חיוביות – של שמחה, הצלחה, הזדמנות – של "איזה כיף לחיות!".

אני יודעת שזה נשמע מנוכר, שזו נשמעת בחירה של "חוסר שייכות", של "חוסר מעורבות", חלק יגדירו זאת אפילו כ"תמימות" ומישהי שעשויה למצוא את עצמה בקלות עם רגל מחוץ למדינה – אבל זה באמת לא מהמקומות האלה. בחרתי בדרך הזו בכדי להישמר ובאמת כי אני אוהבת לחיות פה במובנים רבים, ובאופן אבסורדי זו הדרך שכרגע אני רואה שתשאיר אותי כאן.

בחרנו לגור בנגב, זו בחירה שיש לה המון משמעויות נפלאות מבחינתי ומבחינתנו. אחת מהסיבות שטוב לי כאן – היא תחושת הביטחון שאני מרגישה. בילדותי גדלתי בכפר אדומים, מקום קסום מבחינה קהילתית ואידיאלי לגידול ילדים. אלא שבזמנו היו בו מספר מקרים מזעזעים שהרעידו את עולמי הבטוח. פחדתי להיות לבד, הזעתי מפחד כשנשכבתי במיטה במטרה לישון ונרדמתי רק כאשר כבר לא הצלחתי להחזיק והעיניים נעצמו. חלמתי חלומות בעתה…

כשגדלתי הבטחתי לעצמי שאגור במקום שהילדים שלי יחושו בו שלווה. שיוכלו לחוות ילדות מתוקה ותמימה.

יש בחיים האישיים של כל אחד מספיק מתחים ולחצים פנימיים, מוטלים על כתפינו לא מעט תפקידים, ציפיות וחובות. אני לא רואה סיבה טובה להתעדכן בצרות רחוקות, באסונות או בכאבים – אני מעדיפה להתרכז בדברים חיוביים, שמעוררים שמחה והשראה, כאלו שמעודדים אותי להמשיך ולחיות באופן כללי ולחיות בישראל באופן ספציפי.

מאחלת לכולנו המון חדשות טובות ושנפגש בשמחות!