הורות, הורות חיובית, הורות קשובה, תקשורת מקרבת

המפלצת שבי

פעם הפחדים העמוקים שלי היו אחרים. פחדתי מאוד שלא אמצא שותף לחיים ושלא אוכל להביא ילדים לעולם. שני הפחדים האלה לשמחתי התפוגגו במשך החיים והוכיחו לי שהחיים מפתיעים ולא נענים רק לפחדים שלנו.

היום הפחד העיקרי שלי הוא שאהפוך מרוב עייפות, מרוב קשיים ואתגרים לאמא כעסנית חסרת סבלנות שצועקת על הילדים שלה. זה באמת מפחיד אותי.. כי אני רואה שזה קורה, לי ולאחרים. משהו בקשר המאוהב משתנה, מתווספים לקשר מטענים ולאט לאט משפטים מהעבר או מהתת מודע ברגעים של כעס פתאום יוצאים לנו מהפה.

אני קוראת לרגעים האלה – המפלצת.

כי זאת לא בדיוק אני. לפחות לא זו שהתכוונתי להיות כשחלמתי להיות אמא. זו לא אני בחזון ההורי שלי וזו לא אני ביומיום. אני מאוד אוהבת להיות אמא, מאוד סבלנית ומאוד מחוברת לאיך שאני רוצה לגדל את בנותיי. בכל זאת, ישנם רגעים של 'איבוד שליטה'. שמישהו משתלט לי על הפה ומוציא ממני משפטים שאני ממש לא אוהבת להגיד והתנהגויות שמפתיעות את האמת הפנימית החזקה שלי. משפטים והתנהגויות שאחריהם דמעות זולגות מהעיניים המתוקות של הבנות שלי. אני לרוב שוקעת בעצבות, איך לא עצרתי את המפלצת הזאת קודם? ומי הזמין אותה לכאן?

אחרי הסיטואציות האלה אני שוקעת בעצבות גדולה, ותוהה איך אני מוציאה אותה מהחיים שלי? מתי היא הצטרפה אלינו?

ההתחלה של ההורות הייתה נטולת כעס בכל מצב, בכל יום וכל דקה. כיאה לשלב הרומנטי והמאוהב, הכל היה מופלא. היו קשיים בדרך אבל הם לא הביאו אותי לידי כעס על הבכורה שלי קמה או לתגובות לא נעימות כלפיה. גם אחרי שיעלה הצטרפה, עברה תקופה עם שתיהן יחד ועדיין היה נפלא ונעים. אבל לאט לאט נוצרו כל מיני סיטואציות שהקשו עליי, שהפגישו צרכים של שלוש במקביל (של קמה של יעלה ושלי), חוסר נוכחות של מבוגר נוסף בבית, התמודדות עם פרידה מחיתולים, הרדמות לשינה באמצע היום ובלילה וכשהראש טרוד במחשבות על משימות שאני חייבת לעשות ולא יכולה עכשיו…

כשפגשתי את המפלצת לראשונה היא מאוד מאוד הבהילה אותי, היא הזכירה לי את הפחד העמוק שנוצר בי. המפלצת שמבחינתי היא הכעס, היא הצעקה, היא יכולה להגיד משפטים מעליבים ופוגעים, היא זו שנכנסת לתוך המערבולת והתסכול של הילדים ולא צופה בהם מהצד, היא זו שממשיכה את האנרגיה השלילית ואת הבכי בבית שנוצרו בגלל עייפות, רעב, חוסר הסכמה וכו'. מאוד התביישתי בה ובכל זאת הכרחתי את עצמי להתוודות בפני אשל, שידע, שישמור עלי ושיעודד אותי למצוא דרכים לנטרל את הכח שלה. אומנם המפלצת לא מופיעה הרבה.. ובכל זאת אני ממש ממש ממש מתעבת אותה.. ואני לא רוצה לחיות עם חלקים שאני מתעבת בעצמי.

אבל פה יש twist קטן בעלילה. ההגעה שלה הביאה אותי לתובנות ולהיכרות עם עולם מושגים רחב שקיים בהורות. שאין דרך יחידה ונכונה להיות הורה, שהדרך שעד היום הובילה הרבה מהאנשים סביבי היא לאו דווקא הדרך שראויה בעיני.

בזכות אותה מפלצת, שאולי פעם הייתה יותר מקובלת בהורות וחינוך והייתה הדרך הנכונה לגידול ילדים, גיליתי את המושג "תקשורת מקרבת", את האפשרות לגדל ילדים באופן חיובי ואפילו לוותר על המושג הנערץ "הצבת גבולות" (מבטיחה להרחיב בקרוב, תשתדלו לא להיבהל בינתיים). אני עוד בראשית הלמידה של התחום (תקשורת מקרבת), יש בעומקו של המושג – דרך אחרת, רכה חומלת קשובה מכבדת ובעיקר כזו שמייצרת אוירה חיובית בבית. כזו שמבינה שיש צרכים ורצונות לכולנו ושצריך כל פעם מחדש למלא כמה שיותר מהם, באם אין דרך למלא אותם עכשיו או בכלל אז לתקשר את זה בצורה נעימה, חיובית, מכילה ומכבדת.

אלה רעיונות ראשוניים שאני מיישמת או מנסה ליישם ברגעים קשים:
1. רפואה מונעת: לשמור על נימה וגישה חיובית… להשתדל לבקש בנימה שתייצר הסכמה. אני חושבת על הדרכים שאני מבקשת דברים, אפילו מבן הזוג…ומתגלה לי שנימה מסוימת מעוררת התנגדות ואחרת הסכמה. כשאני מבינה מה הנימה של ההסכמה – אני דבקה בה!!!

2. מודעות ליכולת שליטה על התגובות שלי – כן זה אפשרי. זה אומנם לוקח זמן לתרגל את זה, אבל אני כבר מרגישה שיפור בעצם העובדה שאני מודעת לקיומה של המפלצת, לגורמים שמביאים אותה למרכז הבמה ולדרכים לבלום אותה. אני עדיין בלמידה… כי כל תקופה מביאה עמה אתגרים נוספים…

3. חושבת על סיטואציות מראש, מנסה לחשוב איך אגיב לסירוב/אי הסכמה ולחשוב איך אקבל זאת – לכוון לתגובה נטולת כעס וציפיות.. פה המקום להורות יצירתית ומאתגרת! מי אמר שמשעמם להיות הורה? שזה לא מפתח ומקדם?

4. להיעזר ולהיתמך – נקודת למידה בחיים שלי ומהיכרות עם א.נשים אחרים בחיי, אני יודעת שזו נקודה שרבים לומדים במשך החיים לעשות יותר ויותר.

5. לשנות אוירה – לצאת מהבית, לשים מוסיקה ולרקוד, להוציא איזה פרי, ללכת לאיזה שכנ/ה או לשלוח חלק מהילדים…   

6. לצאת מהסיטואציה – קורה לי לפעמים כשהבכי מגיע לווליום שאני כבר לא מסוגלת לשמוע.. (של 'הגדולות') – אני רגע יוצאת מהחדר, נושמת עמוק וחוזרת. קורה לי בעיקר כש"הגדולה" מרביצה לקטנה.. אני הולכת יחד עם הקטנה הצידה. עדיין לא גיבשתי כיצד לפעול.. אבל לפעמים אני כל כך כועסת שאני פשוט מתרחקת עם הילדה "שנפגעה"… ואומרת לשנייה שקשה לנו להיות בסביבתה כי היא מרביצה ופוגעת, קשה לה עם ההתרחקות והיא מנסה תמיד להתקרב אלינו. קרה לי גם בנסיעה ארוכה דרומה כשהייתי לבד עם שתי הבנות (תמרה טרם נולדה) ושתיהן בכו וצרחו יחד… לא משנה מה אמרתי, שרתי, שתקתי או הגבתי לא גרם להן להירגע… הבכי כל כך הטריף אותי שפשוט עצרתי בצד הכביש, אמרתי להן שאני רגע יוצאת מהאוטו. יצאתי. נשמתי נשמתי נשמתי, הרגשתי את האוויר הקר על פניי… וחזרתי לאוטו.. כל כך נרגעתי מהעצירה שהן הפסיקו לבכות.                                                          

7. אם הבת שלי עושה משהו שמעורר את המבוגרת שבי (נניח מנגבת את כפות הידיים על הארון/מורחת לכלוך על הרצפה וכו' ) – אני אומרת לעצמי ולפעמים נפלט לי בקול.." את כזאת בת 3…". בכלל להשתדל להסתכל על הדברים בהומור. זה מאוד קשה והרבה פעמים המבוגרת מנצחת…

8. משתדלת לא להפריע להן להעביר את הנושא. הן ממש מעולות ב"לעבור הלאה". להמשיך כאילו דבר משמעותי לא קרה, לפעמים שווה להמשיך יחד איתן אל הדבר הבא ולא להתעכב.

9. למצוא דרכים להסביר להן למה ההתנהגות שלהן לא משמחת אותי או למצוא דרכים להסביר להן שלהתנהגות שלהן יש השלכות. לדוג': הבת שלי בזדוניות מתוקה מתקרבת לערימת כביסה ענקית ומקופלת ואומרת לי שהיא רוצה לפרק אותה! לא משנה מה אמרתי.. לא הצלחתי לשכנע את השדונית הקטנה שלי.. עם זאת, היא חיכתה שאצליח כי היא רק איימה ולא ביצעה 🙂 בסוף אמרתי לה.. שבעצם מבחינתי זה יהיה מאוד חבל כי אצטרך לקפל שוב את כל הכביסה וזה פחות זמן משחק איתה…

10. הנקודה הכי חשובה בעיני… לדעת לסלוח לעצמי כשגברת מפלצת בכל זאת מחליטה להופיע. אני לא תמיד מצליחה למנוע ממנה להגיע…אין דבר כזה 100% שליטה ואין דבר כזה אמא ואבא מושלמים. פשוט אין…אחרי שהיא עוזבת אני מנסה להבין מה הסיבות שגורמות לה להגיע, מנסה להבין מה יכול לרכך אותה ואיזה פער קיים אצלי שגרם לה להרגיש בנוח להשתלט לי על הפה ועל ההתנהגות. בנקודות האלה, אחרי שאני נרגעת וכל הבנות נרדמו אני מעכלת את שקרה ומתחילה במסע חיפושים אחר איזה ספר, בלוג, אמא אחרת שיוכלו לעזור לי לצמצם את הפער, לצמוח מהמקום הזה ולא להמשיך להיתקע בייסורי מצפון או בתחושה שככה זה יהיה מעכשיו – אפשר לשנות ולשאוף כל הזמן לשיפור היחסים. לשמחתי זה גם עוזר בשיפור התקשורת הזוגית, ששם האינטואיציה שלי הרבה פחות מפותחת :).

מודעות פרסומת

2 תגובות על ״המפלצת שבי״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s