מי מפחד מהבית?

הילדים של רובנו מבלים את רוב שעות היום שלהם מחוץ לבית. אני לא מתכוונת בחצר, בטבע או במרחב. אני מתכוונת למקום אחר שהוא לא הבית שלהם, גן או בית ספר. רוב הילדים היום חוזרים בסביבות ארבע הביתה.

החזרה מהגן בדרך כלל לוקחת הרבה זמן ובאופן שאותי מפתיע הילדים מושכים לגן משחקים לחברים ועוד הרפתקאות בדרך שדוחות עוד ועוד את ההגעה הביתה.

לעתים קרובות מדי מגיעים לבית רק לצורך ארוחת ערב מקלחת ויאללה – לילה טוב..

איך אפשר להספיק להרגיש את הבית? ליהנות מיתרונותיו הרבים? לייצר קצב מותאם לאנשיו?

התהליך שעברתי בכמעט ארבע שנים שאני אמא, הוא ממש מטורף מבחינתי. בעודי בהיריון אמרתי וחשבתי שאחזור לעבוד גג אחרי שלושה חודשים שבטח גם בהם אתחרפן מהבית ומהלבד.. והנה אני כמעט 4 שנים בחופשת לידה (+רבע משרה מהבית) והדבר האחרון שאני יכולה להעיד – שאני מתחרפנת מהבית, ההפך הוא הנכון – הבית מרגיש לי הבסיס החזק ביותר שלי, המקום הממלא ביותר (לרוב) ושיש בו אלפי אפשרויות ליצירה, לשמחה, לצמיחה ולמידה.

מהמקום הזה, ועוד מחשבות רבות שרצות אצלי, נולדה אצלי התפיסה שהבית הוא המקום לגדול בו. לקטנים של הבית ולגדולים של הבית. בכל המובנים. הבית כבית מייצר המון "עבודה" ודרכים שבהם אפשר וצריך לשתף פעולה עם כל מי שנמצא בו. התפעול של הבית ובעיקר אם יש בו שוהים לאורך כל היום מביא עימו שפע של משימות. רבות מהן חוזרות על עצמן.. האפשרות שכולם יקחו חלק מקלה על מחזוריות הדברים ומקלה על העומס. חלוקת תפקידים סמויה וגלויה מאפשרת להמשיך ולנוע… מבלי להתייאש.

אחד הדברים החשובים שלמדתי בתקופה הארוכה הזו בבית – שרבים בחברה שלנו מיד ידביקו לי את המילה "נתקעה" בבית – היא שהוא בכלל לא מאיים, שאם עושים את פעולותיו על הדרך ומתוך שמחה כל הקושי משתחרר. כמובן שיש ימים שאין חשק להכין ארוחת ערב, שלא לדבר על לשטוף כלים או רצפה… אבל אם לרוב תופסים את הפעולות האלה כחלק בלתי נפרד ודווקא כחלק שיכול להיות כיפי.

נקודה נוספת שמשמעותית מבחינתי, העשייה הפשוטה והסיזיפית יכולה לבטא החלטות כבדות משקל כמו תפריט שבנוי על מרכיבים בריאים, המשמעות של כל זה שאני לא רק מבשלת ארוחות, אני מזינה את משפחתי באוכל הכי טוב שאני יודעת להכין. שאני מכינה בשתי כפות ידיי את מה שהן יכניסו לפה! ואז כל המעשים הקטנים מקבלים משמעות.

לוקח זמן להיכנס לקצב של הבית. לוקח זמן ללמוד איך עושים דברים במקביל לגידול ילד. לוקח זמן ליהנות מהשקט, מהקצב האיטי, לוקח זמן להבין כמה למידה וצמיחה יש בחיים עצמם. בקיום. המילה קיימות מבחינתי מדייקת את כל שאמרתי.

בבית יש הכל מהכל. ניהול זמן, סדר עדיפויות, ניהול תקציב והתנהלות כלכלית, משימות מחזוריות משימות חשובות ודחופות, עבודת צוות, תקשורת, יצירה, ארגון וסדר, מוטיבציה פנימית, למידה עצמית, מיומנויות שונות, אפייה, בישול, להתנסות בטיפול באח קטן, מפגשים עם כל מיני אורחים בכל מיני גילאים. ועוד יותר חשוב מכל זה: בבית מותר להפגין את כל קשת הרגשות, מותר לצחוק בהתגלגלות ומותר לבכות בסערה. בבית יאהבו אותי תמיד גם כשאצחק משטות וגם כשאהיה בדיכאון. בבית ישימו לב אליי לרצונות ולצרכים שלי, בבית יקשיבו לי ויראו אותי. בבית אני יכולה לבחור מתי נכון לי לעבוד מתי נכון לי ללמוד ומתי נכון לי לשחק או לעשות יצירה.

אז למה כל כך הרבה נרתעים מהמקום הזה? שיכול להיות רק 60 מ"ר ובכל זאת לייצר מרחב נשימה כל כך גדול?