התכרבלות זמנית

אז היא נרדמת בידיים שלי. והיא חוזרת לישון איתנו באמצע הלילה. והיא אוהבת לקפוץ עלינו השכם השכם בבוקר.

וזה כל כך בר חלוף.

עוד רגע הן יכתבו עם שגיאת כתיב על הדלת של החדר שלהן: "אין כניסה להורים"…

אז מה איכפת לי עכשיו להתמסר ?

לתת להן להתכרבל איתי במיטה שלנו, לתת להן להירדם לידינו, לתת להן להגיע פתאום באמצע הלילה. להירדם תוך כדי הנקה ולהישאר עליי עד הבוקר (אני והיד הרדומה שלי, שהיא לא בטוח תתעורר…).

עוד רגע הן יגידו שמספיק ודי עם הנשיקות הרטובות האלה אמא, ימחקו את הנשיקה מהלחי… ויסרבו לחיבוק.

עוד רגע הן יגדלו ואני אתחנן

לעוד רגע של שיחה, נשיקה, חיבוק, אהבה.

אז למה עכשיו להתנגד לכל זה? בשם מה שמקובל? בשם הזוגיות? בשם המודרניות?

בשם הנכון והלא נכון?

כולנו הרי פה כדי לאהוב, כדי להיות נאהבים,להיות נראים מחובקים ושמחים.

מרגישה שמבקשים מאתנו להדוף אותם. להדוף את הרגליים הקטנות שבאות אל "המקדש" הזוגי, ובשמו.. אנחנו צריכים להגיד להן באמצע הלילה – "היי עד כאן, הכניסה לילדים בשעות האלה אסורה".

מפחד שמה? שיתרגלו לאהבה ללא תנאי? לאהבה אינסופית? לתמיכה לעת לילה? לחיבוק? להתכרבלות? שהן לא ידעו איך זה לישון לבד?

זה באמת לא כיף לישון לבד, זה באמת כיף להתכרבל!! כל כך גורי וחמוד ומחמם בחורף 🙂