מושגים שוגים

עוד בטרם קפצת לתוך ההורות, יש כבר כמה מושגים שירשת מקודמייך ומסביבתך.

מושגים, נו מיטל עזבי סמנטיקה. אבל זו לא המילה המדויקת לכאן, זו לא סמנטיקה, אלו לא רק מילים שנאמרות כדרך אגב. אלה מילים שמצביעות על גישה, על אמונות שונות שמיוחסות לתינוקות ולגידול שלהם. זה הרבה יותר עמוק ממילה.

הנה כמה מושגים שמבחינתי צריך לפרש מחדש, לתת להם משמעות אחרת, אם אפשר חיובית על הדרך אז בכלל נהדר!

הרגלים – הו ההרגלים! איזה פחד. ילדים ואנשים מעולים בהסתגלות למציאות מתחדשת ומשתנה. כולנו מייצרים כל הזמן הרגלים חדשים. כל הרגל ניתן לשנות. לוקח זמן כמובן וללא ספק – אנרגיות, אבל הכל ניתן לשינוי. (כמובן שלא הייתי מצפה להצלחה בשינוי הרגלים בקרב זקני השבט….). מרגישה שבשל הפחד מהתמודדות בעתיד אנחנו לא מקשיבים לצורך שעולה עכשיו, או בכלל לא מתייחסים לבקשה כצורך. בעיני אם לכל הצדדים טוב במציאות שקיימת, על אף שהיא כוללת "הרגלים" פחות נכונים (בעיני מי? הרי הכל עניין תרבותי חברתי), למה בעצם לנסות לשנות? למה לדאוג להתמודדות בהמשך?  אני אוהבת לחבר למושג הזה את המילה "פרופורציה". הינקותא היא תקופה קצרה יחסית ביחס לחיים שלנו, ביחס לחיים שלהם. אז קחו נשימה ותעברו הלאה.

רגרסיה – מה זו רגרסיה? הליכה לאחור? האטה בקצב? שינוי התנהגותי לרעה? ייתכן. ראשית, היא מסמנת לנו להאט. להתבונן היטב ולחקור, מה קרה? מה הביא את הילד שלנו לצעוד בכיוון ההפוך? מה קרה שהכל השתנה? שדברים לא ממשיכים כמו קודם? ואחרי שגילינו את הסיבה ל"רגרסיה" הגיעה העת למצוא דרכים לחיזוק הביטחון בהקשר למה שקרה. אז הרגרסיה הופכת לנקודה שממנה צומחים, למקפצה. לא רק ב"התנהגות" שהלכה לאחור, גם ביחסים בינינו לבין הילדים.

הצבת גבולות – כתבתי על זה פוסט נפרד ובטח אכתוב נוספים, זה נושא רחב מורכב ובקונצנזוס הוא נתפס בצורה שונה ממני. בכל מקרה, חושבת שיש פספוס גדול בעניין הזה של "הצבת גבולות" שאיכשהו נמצא בראש הרשימה של ערכי ההורות החשובים בימינו. אני חושבת שזו טעות למקם את המושג הזה שם. להפך, בעיני יש דברים הרבה יותר קריטיים בהורות מאשר היכולת להציב גבולות. ולא, זה לא מה שיציל את החברה שלנו. אהבה ללא תנאי יותר תעזור.

מניפולציה – ואו. המושג הזה שגור יותר מדי בחברה שלנו. תינוק קטן לא עושה עלייך מניפולציה! באמת שלא!!! תינוק קטן צריך מענה לצרכים שלו והדרך שלו לדרוש אותם אם הם לא נענים בזמן, היא פשוט לבכות… הוא לא למד שאם הוא יבכה חזק יתנו לו מענה. להפך, זו הדרך לוודא שאמא מבינה שהוא ממש חייב מענה, באופן מיידי. ויפה שעה אחת קודם 😉

כל הכבוד – צמד המילים הזה הוא לא באמת בעייתי. אבל בהרבה מצבים הוא נאמר כשהדגש הוא על התוצאה ולא על הדרך או שהוא נאמר על ביצועים "מובנים מאליהם" שזה לא שייך לשבח – כמו על אכילה והתרוקנות. אז אם משתמשים בצמד, כדאי ממש לפרט על מה משבחים בדיוק ולנסות להדגיש את המעשה ואת המאמץ ופחות את התוצאה/תוצר.

גיל שנתיים האיום – מה בסביבות הגיל הזה שנתן לו את התיאור האיום הזה? האם יש בו ממש כשמבינים את מקור התסכול של הקטנים ומה הביא אותם להשתטחות הדרמטית על הרצפה? ילד שטרם פיתח שפה ראותה להביע את רגשותיו, רצונותיו או תסכוליו, יביע את תחושותיו בהיזרקות על הרצפה, ברקיעת רגליים ואף באלימות כלפיי עצמו או כלפי אחד ההורים.

גיל שנתיים זה גיל מאתגר ללא ספק! מצריך המון הקשבה, המון תקשורת ותיווך והמון – ממש הרים של יכולת הכלה, הבנה וקור-רוח אל מול הדרמטיות שיש בהבעות שלו.

דווקא – הוא עושה לי דווקא!! באמת? ממליצה להרכיב משקפיים אחרות לרגע, שיראו את הסיטואציה באור שונה. מתי אתם בוחרים לעשות דווקא? האם עמוק בפנים יש איזה צורך או רצון שרציתם בעצמכם ומישהו החליט למנוע מכם? האם אתם יכולים להסתכל על הילד שלכם ולהגיד הוא לא עושה שומדבר כנגדי הוא פשוט עושה בעד עצמו. כמו כולנו סך הכל…

כדאי לכם להרכיב משקפיים ורודים – תשאלו את הבנות שלי, ורוד זה הצבע הכי שווה! (כן, בטח יהיה גם פוסט על זה מתישהו).