פוסטראומה חנוכה

נכתב באהבה לחג האור לאיש שלי ולבנותיי. ובהומור כמובן, אז אל תקראו רק את המרמור שבין השורות 🙂 חג שמח!

אז בחג (בשנה שחלפה) שהגיע עלינו לטובה, וטוב שהגיע אחרי חודש הכנה בגן הילדים של קמה, הוזמנו לחגוג את בוא החג ערב קודם לנר ראשון.

לקמה זה היה היום הכי ארוך בגן אי פעם מהשעה 8 ועד 17:00 כמובן שהחל מהשעה חמש הפעילות המשיכה פשוט יחד אתנו ההורים.

הגענו למגרש הישן של הקיבוץ.. החושך התחיל לסור עלינו וממש ההפך מלהתגרש משם.

האמת שהיחידים שהיו מוצאים את עצמם מגורשים אחרי המאורע הזה אלו כל האבות שהפקירו את נשותיהם וטפיהן לחוש את רוח החג לבדן.

אז אחרי שהחושך הצטרף וכל זאטוט בן 4 או 5 מצא את הוריו אוחזים בעששית מהממת שהכין בעצמו (או שההורה יותר נכון צד את הילד האבוד בחשיכה. היי חמודה זוכרת אותי? נפגשנו היום בסביבות שמונה בבוקר…). במקרה שלי יעלה אחזה בעששית מוקסמת – ולא שיערה בנפשה שאחותה הולכת לדרוש אותה בבכי ובהטלות ידיים לכיוונה בעוד אמא שלה איכשהו מצליחה להדוף אותה תוך כדי ניסיונות פיוס שמאלניים, תקשורת מקרבת, שפת הלב וכו'

שי הגננת נחלצה לעזרתי ובקסם דיבורה המתוק גרמה ליעלולו להגיש לקמה באדיבות ובמתיקות את העששית.

וכמובן, לבכות שנייה לאחר מכן.

בכי עז שלא נפסק.

אז עכשיו אני עם תמרה במנשא על הבטן. יעלה על הידיים מצד שמאל. אני גוש עייף ומתנודד עם בת סהרורית מעודף גן ושעות של הכנה למאורע המרגש עם ההורים. אני נטולת כוחות להתמודד עם כלום בערך.

פתאום ראיתי אותן – את הכוסות מלאות בשוקו חם ומתוק. את הסופגניות שהקיבוצניקים קוראים להם לא אחרת מאשר "תחתונים קרועים"!!!! וניגשתי באסרטיביות מגושמת להשיג לי קצת נחת בתוך כל ההמולה האישית והקיבוצית שמסביבי.

‎ העששית איבדה מקרנה וקמה דחפה אותה לכפות ידיי שמא בטעות לא תצטרך לוותר על שוקו או על סופגנייה. העששית עברה לעגלה שהייתה שם לגמרי בתפקיד ה"תחזיקי רגע" חפץ או ילדה.

זה התגלה כרעיון לא רע לחתור למשקה החם ולמאכל הדביק עד שקמה תוך כדי השלוק והביס גילתה שמד הלחץ ירד מספיק כדי לאפשר לה להבין שהיא ממש אבל ממש חייבת פיפי. ועכשיו. אויש…. מוצאת איכשהו מקום לתחתונים הקרועים (לא של קמה…הסופגניות יעני) ומקום בטוח לשוקו, האשם העיקרי, ורצה איתה לפינה רק קצת רחוקה כדי לא להתרחק מיעלולו שלמזלי הייתה בשוק(ו) מדי בשביל להבחין במתרחש עד שחזרנו.

לרוע המזל, אם בטעות שמעתם איזו טיפה של מזל בסיפור עד כה, מאורע הפיפי לא הסתיים בשלולית על אדמת הלס של הנגב. היא הותירה אחריה רטיבות של ממש במכנסיה של קמה.

אוי לי.

בנוסף לרטיבות, לבכי, ל"מגרד לי", מצטרפים לחגיגה ייסורי המצפון…

למה לא הבאתי מכנסיים להחלפה???

למה למה למה

ואז התנהלה שם בראש שיחה שלמה של תירוצים וסיבות מגוננות.

אל דאגה, הצלחתי להוציא את עצמי בסדר מהסיפור.

ואז היה רגע של רוגע והבנה שגם לבטן שלי מגיע איזה נשנוש. שנית מצאתי את עצמי מגייסת את האסרטיביות שבי לקראת הקערה הגדושה והדביקה בתחתונים קרועים ואכלתי מהר מכדי להתחרט. עוד לא הספקתי להחליט אם זה טעים או שאני פשוט מאוד רעבה. הגננת של קמה מגיעה עם יעלולו בוכה בידיים שלה מודאגת שאמא נעלמה.

אוי אוי הייסורים. כבר לא אלה של המצפון. אמיתיים. כאלה שלא מבינים מה עשיתי שמגיע לי לחגוג את החג בשעות המופלאות של העייפות.

נשאר להחזיק מעמד, ועוד 3 בנות, עגלה, תחתונים קרועים, 2 כוסות שוקו, עששית עם נר שבדיוק כבה, כתר שלא נוח לקמה על הראש, ולצעוד אל עבר הגן. כמה מאות מטרים של לחישה לאמהות אחרות ובעיקר ניסיון לברר אם מה שעובר עליי הוא אישי נגדי או נגד כולן….

אני לא לבד.

לא שאני אי פעם לבד..יש לי שלוש בנות

אבל גיליתי שיש עוד שמעזות להרגיש כמוני.

תחושת הקלה ראשונה מציפה אותי הערב.

ויחד עם התחושה זווית הכביש הופכת לירידה ואני מרגישה שת'כלס זה מה-זה-בקטנה. הו יה.

הו הגן. הגענו אליו. מוצף אור אנשים וקולות של כל גווני מצב הרוח….

מחנה את העגלה. מאבדת את קמה. מוצאת את קמה. הולכים יחד לתא שלה. עכשיו התחוור לי למה הארון בבית מצליח להישאר מסודר כבר שבוע! כל הבגדים עברו לגן. נפלא!

אבל היא בוכה אליי…אין פה מכנסיים!! הכל חולצות…

הו לא…אני מרגיעה, תני לי לחפש!!! מצאנו אפילו שניים…מזל … שתממש את זכות הבחירה שלה ביניהם.

רציתי שתחליף שם בגדים אבל בזמן שאני וקמה שקענו בחיפושים בתא לולו הוקסמה מכל השפע בתאים וחיפשה הפתעות לעצמה.

קמה בבהלה שלולו עשתה עבירה חמורה על חוקי הגן צועקת עליה…

התעשתתי מיד והוצאתי אותן מיד אל השירותים!

מה שלא לקחתי בחשבון זה שכשנגיע לשם לולו תצטרך קקי אני אצטרך פיפי וקמה לא תפסיק לבכות מלחץ שהתחילו לנגן ובמקביל להסתכל על עצמה במראה. אההההה.

נכנסתי לשירותים כשבמנשא תמרה. היד שלי מחזיקה את הדלת כי היא לא יודעת להיסגר. מתכופפת כדי שלא יראו אותי…תוך כדי קמה צועקת עליי שזה שירותים של ילדים ולא של גדולים…

יוצאת מהשירותים והמחזה הוא כזה..קמה על הרצפה מתעצבנת שהיא לא מצליחה להתלבש. יעלה עם מכנסיים מופשלים. הנעליים של שתיהן על הרצפה. אני מרימה ללולו את המכנסיים. היא מתחילה לבכות. קקי קקי!

אויש צריך לנגב לך….

ניגבתי

עזרתי לקמה עם המכנסיים תוך כדי אני מנסה להסתיר לה את המראה

זרקתי בצד את הנעליים והמכנסיים הרטובים והתחתונים שדווקא עכשיו בפעם הראשונה השנה דווקא כשהיא לחוצה לקחה מהתא כדי ללבוש מתחת למכנסיים ולבשה עקום.

הגענו אל המוני ההורים הילדים והאחים. קמה התיישבה ותמרה נזכרה שהיא הייתה שקטה מדי עד כה והגיעה תורה להשמיע מה דעתה על המאורע בשעת השינה שלה.

ברחתי למטבח. לולו אחרי.

מבקשת ממני תפוח.

אין בעיה בקשה סבירה

יוצאת לחניית העגלות הצפופה שולפת בקושי תפוח ירוק

מגיעה לגן מוצאת את יעלה ליד קערת תחתונים קרועים כשאחד כבר תקוע בפיה.

תפוח אה?! פעולת הסחה לאמא המשוגעת שלא מביאה לי סוכר בבית…

טוב שתאכל. יהיה קצת שקט…

יש איזו רגיעה מכל החזיתות..אפילו הקשבנו למופע של אנה אלזה..זאת אומרת חנה זלדה ששני הורים שווים ארגנו.

עד שאמרו לנו לחפש את החנוכיה של קמה.

קמה רצה מצד לצד. יעלה מהצד של קמה לצד השני. כולן מפוצלות ואין לי מושג איפה החנוכיה שתאיר לי את חיי.

ואז קרה הנורא מכל. כיבו את האור. קמה בצד אחד יעלה בצד השני. והחנוכיה? אי שם.

אוף. רק שלא תבכה רק שלא תבכה!!!!

שי הגננת!!! היא האור זה בטוח!! נחלצה לעזרתי מגלה לי שהחנוכיה הבודדה שמצאתי וכבר חשבתי לאמץ שייכת לאמא אחרת שקודם חלקתי איתה את תחושותיי הקשות…אוף…אבל תוך רגע היא מאתרת את החנוכיה האמיתית. מזל שהכל הופך להיות נס בחנוכה גם אם הוא לא.

נעמדות כל בנות רז ליד החנוכיה. קמה מסרבת להאמין שהיא שלה. אני כבר שכחתי את תורת התקשורת החיובית המקרבת ההקשבה ומעדכנת אותה "היא שלך וזהו." מנסה להתכופף עם המנשא לעזור להדליק..וכל ניסיון כזה מזכיר לתמרה שזה הזמן לבכות. נעמדת. רואה אבא אדיש. מבקשת מפצירה ספק דורשת…תדליק איתן את החנוכיה?!

באדישות מעוררת פליאה הוא מדליק עם קמה את החנוכיה ואני נושמת קצת

פחמן דו חמצני מכל המוני החנוכיות שסביבי.

הו…

מתיישבים, נרגעים, סביבון ענק מפיל עלינו הפתעות.

נגמר.

אויש אין לי כוח לקום. אין לי שמץ איפה הטלפון לשלוח לאשל איזו הודעת או שתבוא עכשיו או שאל תחזור לעולם.

מזל שלא מצאתי…

תוהה בקול רם אם אפשר לישון בגן. נלך מחר כשיתחיל המפגש … באמת!

הצלחתי להרים את עצמי לכיוון היציאה מהגן

הבנות דחפו בדרך עוד כמה סופגניות

ובמקום ייסורי מצפון אני שמחה שחסכו לי את ארוחת הערב להיום. לפחות זה…

בדרך החוצה מהגן קמה הספיקה לריב עם אלה על חבורה שייכות וצבעים שבנות חייבות לאהוב.

אני הספקתי להתמרמר עם עוד כמה אמהות על חד הוריות שנכפתה עלינו.

הגענו הביתה וקמה סיפרה לאבא איך היה.

"היה כיף!"

כן בטח. עליי את לא תעבדי יותר. אחרי שתלכי לישון אני אספר לאבא איך באמת היה.

חג שמח!