הורות, הורות חיובית, הורות קשובה, יחסי אחים, פרידות

קין והבל אצלי בבית?!

כל יום מכיל בתוכו המוני רגעים, שמורכבים מקשת של רגשות… יש רגעים שאני בהודיה מלאה על הזכות להיות אמא…ויש רגעים שאני בהלם שהכנסתי את עצמי לעניין הזה מבחירה מלאה ומודעת.

הרגעים שהכי קשה לי איתם הם לקראת סוף היום ובעיקר בשעה "המרגיעה" בה הילדים (כמעט או לא) נרדמים… וכמובן – כשהבנות רבות זו עם זו. מרביצות אחת לשנייה, מציקות אחת לשנייה, מדברות במילים מעליבות ופוגעניות אחת כלפיי השנייה. הרגעים האלה, כל כך מבהילים – כמה אלימות, כמה רוע, וכמה שאני רוצה להגן על כל אחת מהן!

אוי. מאיפה הבאתן את האלימות הזאת? אין לי אפילו גן להאשים….

הנושא של יחסים בין אחים מעסיק אותי המון זמן, עוד הרבה לפני שהייתי אמא. בעיקר שהסטטוס העיקרי שלי היה "האחות הקטנה", תהיתי על השפעת ההפרשים ביני לבין האחים שלי, על משפטים שנאמרו לנו בילדות המוקדמת והמאוחרת יותר, על התפקיד שלקחו אחיותיי  ביחס אלי, על קבלה ואי קבלה של רגשות מסוימים ועוד ועוד. כמובן שהיינו רבים המון, כמובן שאני זוכרת שלל תחבולות והצקות, זה חד-משמעית תחום ההתמחות שלי כאחות קטנה!

עם השנים בגרתי בעיני עצמי, כמובן שנותרתי "הכי קטנה" לכל השאר, נעשיתי לאמא לשתיים ואז לשלוש והבנתי שעומד לנגד עיני אתגר אמיתי.

המון שאלות ותהיות – מה אגיד? איך אכווין? ומאילו אמירות אמנע מלומר? בכדי שבמשפחה שלי תהיה חברות, אהבה, קירבה, ייחודיות, מקום לכל אחת ולמה שהיא, התחשבות, ראיית האחר והכרה בצרכיו, הקשבה, ערבות הדדית חזקה ובעיקר לאהוב ולהנות להיות יחד.

אני מאמינה שהמשפטים שאנחנו אומרים, היחס הגלוי והסמוי כלפיי הילדים שלנו יכול להשפיע על היחסים בין האחים שלנו. בעיני יש פה המון מקום להכוונה הורית. מבחינתי זו מטרה סופר-חשובה וקריטית, במיוחד בגלל שאני רוצה הרבה ילדים ובעיקר כי החלטנו להביא אותם לעולם בפערים מצומצמים… (מה שמצריך ממני למידה מהירה).

אחת ההנחות היא שברור שאחים נולדים וגדלים להיות שונים. כל אחד הוא עולם ומלואו. אבל מה הופך אחים לאחים טובים או לאחים שהקשר היחידי ביניהם הוא ההורים שהביאו אותם לעולם? לי יש חברים שהם שונים ממני ואני מסוגלת להיות חברה שלהם, כך שמבחינתי זו לא סיבה לא להצליח ב"זוגיות האחית" הזו. השונות יכולה לאתגר את היחסים או להפרות אותם, אפשר למצוא דרכים שהקשר בין האחים יהיה משמעותי, הדדי ומהנה.

יש שיח שנוצר סביב לידת אח.ות, המון מהשאלות והאמירות מתרכזות בקנאה, בפיצוי (מתנות לגדולה,,,אויש המסכנה! צריכה להתחלק באמא!!), בהעברת מסרים תת קרקעיים אך חזקים מדי – שאחות זה עניין לא פשוט ויש להיזהר ממנו…"היא לקחה את אמא שלה", "אמא כבר לא רק שלה".

אז… אני לא רוצה לקחת חלק בעולם השיח הזה. אני מבינה שזה מורכב, אבל כמו כל החיים כולם, הכל עניין של גישה, של הסיפור שאנחנו מספרים ואיך מספרים אותו – באור חיובי או שלילי.

כשיש לי עובר בבטן, ההכנה האישית שלי לקראתו היא לקראת – "התרחבות". מרחיבים את הקן, את הלב, את המקום בבית (פחות בהיבט הפיזי, אבל גם…) – ומכינים אותו שהולך להצטרף אלינו חבר. אמיתי. כזה שניתן ונעניק לו, כזה שיהיה עבורנו כשיהיה לנו קשה, כזה שיעזור לנו בכל עת, כזה שיגיע ראשון שנצטרך אותו, וההפך.

משתדלת לבסס אצל האחות הגדולה את המקום שלה במשפחה שלנו, המקום שלה לא נלקח, יש אחות שמצטרפת לצידה, לא במקומה, מדגישה את החשיבות שיש במי שהיא, במה שהיא מוסיפה ומביאה למשפחה שלנו. שאנחנו אוהבים אותה בזכות מה שהיא. הייחודיות שלה נשמרת תמיד ואיננה תלויה במישהו אחר או במשהו אחר.

משתדלת להעצים את התפקיד שלה במשפחה, אילו דברים היא יכולה לעשות, איך היא תוכל להיות שותפה בגידול של הפיצקוש. (אפילו דברים שנראים קטנים… להביא חיתול, למרוח משחה, ללטף (כן, גם בראש, הזדמנות מצוינת לעבוד על עדינות), לבחור בגדים ועוד ועוד).

ממה אני משתדלת להימנע? מהשוואות, תחרות (במקום מדגישה: עבודת צוות ועזרה הדדית, winwin, יחד נרוויח יותר!), מחתירה לשוויון (דגש על צרכים ולא על חלוקת משאבים הוגנת), הכרעות ומשפטי צדק (דגש על מתן כלים ומיומנויות להתמודדות ולשלוח אותן לפתור את הבעיות ביניהן – ארחיב בהמשך הבלוג), הימנעות מהתייחסות אתה גדול אתה קטן אתה אמצעי (מרכזי!!!) – אלא יותר דגש על מיומנויות ויכולות.

ימים יגידו האם הגישה שלי השפיעה… ועם זאת, מזכירה לעצמי שבהורות – לא הכל בזכותינו ולא הכל בגללינו – יש שלל התמודדויות לאורך הדרך, אך מה שחשוב בעיני, הוא לשים את הנקודה הזו במודעות, לכוון ולהשיט את הספינה לעבר המטרות והערכים שחשובים לנו, בכוונה תחילה.

ממליצה להעמיק עוד בנושא בספר "אחים ללא יריבות" של אדל פייבר ואליין מייזליש. הן מצליחות להעביר גישה תיאורטית בצורה הכי פרקטית שיכולתי לבקש. אפשר ממש להבין מה המסר מאחורי הניסוח והיחס שהן מציעות, הרגשתי שהן נתנו לי המון כלים ובעיקר פקחו את עיני לצורת הסתכלות אחרת, כזו שמייצרת הקשבה.

הספר הזה הכניס לי מילים לפה בסיטואציות וחידד לי איך אפשר במילים לייצר קשר איכותי בין אחים (ואיך אפשר למנוע אמירות שעשויות ליצור יריבות ותחרות ביניהם…). גם פה הדגש הוא על הקשבה, מענה על צרכים והעצמת ילדים ביכולתם לפתור סיטואציות מורכבות בכוחות עצמם, בסבלנות ובעדינות. עדיין לומדת את התחום, הוא מאוד מאתגר בחיי היומיום.. הייתי שמחה להבין ממה נובעות ומתגברות ההתנהגויות האלימות (כי אני פשוט לא מאמינה שייצר האדם רע מנעוריו).

אז קין והבל – תצאו מהבית שלי בבקשה, פחות מתאים פה :).

 

2 תגובות על ״קין והבל אצלי בבית?!״

  1. אפשר לריב גם בלי שתהיה יריבות. אחיות שלי ואני אוהבות מאוד אחת את השניה ובתור ילדות כמובן שהיינו רבות.

    ד"א, אני חושבת שרוב הספרים והסרטונים לילדים שנולד/ת להם אח/ות תינוק/ת אמורים לשקף להם את ההרגשה שלהם ולא להכתיב להם אותה. לפני כמה ימים הבן שלי התגלגל לפרק בפרפר נחמד בו נולד לבץ אח תינוק. הוא מאוד התחבר לפרק וביקש לצפות בו עוד כמה פעמים. אחותו כבר כמעט בת שנה וחצי, הם מקבלים יחס שווה (לפי צורך, כמו שכתבת, היא פשוט כבר לא גוזל פצפון שזקוק הרבה יותר, אז זה יוצא פחות או יותר שווה) ועדיין הפרק דיבר אליו.

    אהבתי

    1. היי, תודה על התגובה 🙂 זו אמירה מעולה – שאפשר לריב מבלי שתהיה יריבות, זה מדויק ונכון. אי אפשר למנוע את הריבים, ושיהיו רק שלום ושלווה… אבל לחלוטין אפשר שבסיס היחסים יהיו כאלה של אחווה וחברות. גם מבוגרים רבים ומתווכחים – זה לא הופך אותנו לאויבים אחד של השני. מקווה לפחות. לגבי הנקודה השנייה שהעלית, אני לא בטוחה מה תפקידם של הסרטונים והספרים, כל כותב מונע מסיבה אחרת, אבל ראיתי לא מעט ספרים שהפתיעו אותי בדרך שבה הם תיארו את הרגשת האח "הגדול" בהצטרפותו של אח קטן והתמקדו בעיקר בהרגשות השליליות שיש סביב זה (שגם להם חשוב לתת מקום – פשוט לא רק להם).

      אהבתי

כתיבת תגובה