אמהות, הורות, זוגיות

תן לי דקה להתרגל אלייך שוב

התחלה קשה

אבא נסע,לכמה ימים, הוא תכף יחזור ויחבק אתכן ויגיד לכן שאתן הכי אהובות בעולם. אבל עכשיו הוא לא כאן כדי להגיד לכן בעצמו. רק אני. רק אני וכוחותיי שהולכים ומצטמצמים, הולכים ומתכלים, הולכים ומתעצמים. אני יכולה לעשות את זה! אני חזקה ואני לא שורדת! אני אמא מצוינת, גם לבד.  לא, אני לא. רק לתקופה, קצרה ככל הניתן. אל תבדוק כמה אני מסוגלת, באמת שאין לי צורך לדעת. פשוט תבוא… כי ההתחלה היא הכי קשה. המעבר מה"יש" ל"אין" הוא פשוט קשה מנשוא. המחשבות המטרידות כל העת – איך אסתדר? האם אסתדר? עדיף לישון בבית או לברוח למקום אחר? איפה יהיה יותר קל ופשוט? איפה יהיה קל ופשוט בשבילי ואיפה לבנות?? ואיך אני ארדים את שלושתן בלילה? ו….. הראש משתגע מרוב שאלות ותהיות ומחשבות, לרוב שליליות, ורק קצת מהן חיוביות… ולא רק אצלי בראש סוער, גם הבנות סוערות. גם הן רגישות הרבה יותר ביום הראשון הזה שאבא לא בבית. גם הן ממש מרגישות שמשהו חסר, שונה ולא מתקיים באותו האופן. אני מסיימת את היום יחד איתן, אוכלת איתן, מתקלחת איתן והולכת לישון – כולן יחד איתי באותה המיטה. זו הדרך שלי להביא את היום להסתיים בשפיות.

השיגרה – האמצע 

החל מהיום השני, משהו קצת נרגע… נטמעת ההבנה, שאת המובילה עכשיו, לאורך כל שעות היום, אין תחליף ואין חילוף. קחי לך יותר מחמש דקות של קפה באמצע היום, לנוח, להתעלם, להעלים עין מהבלאגן שקורה סביב ותנשמי, כי אחר כך… אולי לא תהיה הזדמנות לנשום ככה בנחת. אולי אחר כך יהיו הרבה רגשות עזים להכיל. עכשיו זה הזמן להאכיל את זו שמכילה.

והאמצע, יש בו משהו טוב. יש הבנה שלי שאני לבד בעסק. יש הבנה שלהן – שאני לבד בעסק (אומנם לפעמים הן עדיין מאמינות שהן נולדו לתמנונית, אבל לאט לאט הן מבינות שלא…). ואז מתנהלת לה שגרה ברורה, תפקידים של אבא עוברים לאמא, תפקידים של אמא נשארים של אמא ואתן כאן כדי להיות, עם לפעמים גדולה ויכולת לעשות מעבר ולקחת ממני לרגעים תפקידים ששייכים לי…

בכל מקרה, זה סוג של מי מנוחות, אנרגיה גבוהה, אשליה אופטית – הכל מוחזק וחזק!

לא שורדת. חיה. נושמת. מסתדרת נהדר.

לפני זמן מה, שנתיים שלוש, אי שם, אשל נסע לשבועיים, רחוק, לארה"ב, עם תלמידים שלו. איזה כיף לו. ואו. טירוף. הזדמנות ומדהים! אני נשארת כאן, עם פיצקית בת שנתיים ופיצקית בת ארבעה חודשים. פחד אלוהים. עברו אצלי המון מחשבות לקראת הנסיעה הזו. המון חששות. באמת המון. אבל מחשבה אחת מתוקה, עזרה לי יותר מכולן. היא זו שהביאה לטוויסט המשמעותי בעלילה. לכל הפעמים הבאות שאבא נוסע ואנחנו נשארות לבד.

אוקיי, אז אני לבד עכשיו שבועיים עם הבנות, אני לא מעבירה את עצמי לסטטוס "שורדת". אני לא. אני ממשיכה קיום. מממשיכה לחיות, לנשום, לאהוב, לעצור כשצריך, אני ממש אסתדר מצוין. ברור שאני מעדיפה להסתדר כשיש לי שותף. ברור. אבל המציאות השתנתה, לשבועיים, זהו. אז אני אעשה הכל להנות מהזמן הזה ואני אפיק ממנו כמה שיותר ושאפשר. אני לא אצליח להימנע מהקושי שיהיה, כי תמיד הוא ישנו. אני לא אמנע מהבכי שיהיה (לכולנו), כי הוא תמיד ישנו. אבל לפחות אני יודעת בוודאות, שיהיו גם דברים טובים, ואולי אפילו הזדמנויות.

הגראנד פינאלה

יום לפני החזרה, רגע לפני שכל הנעדרות הזו מסתיימת ואנחנו חוזרים להיות זוג, שניים.              היום האחרון, זה יום שיש בהחלט מה לומר עליו.

המתח יורד, כל שנשאר לשמור על בית מתוקתק, לשדר "הכל היה נהדר ובשליטה"

(הו, כן…ברחנו מהבית ל-24 השעות האחרונות… אחרת איזה מתוקתק ואיזו שליטה 🙂 ).

אבל התחושה מחלחלת, לכולן. אבא תיכף חוזר, הסבלנות לחכות פוקעת!!!! המתח של הבנות בשיא, להבין באיזו שעה בדיוק יכנס? כשהן יהיו ערות או ישנות? קצת אחרי שירדמו או באמצע הלילה? לאורך היום רגישות-על להכל. בכי, שאלות, ידיים.

זה אולי מתחיל ממני, שיודעת ומשתפת, שזה היום האחרון. שמחר אני אוכל להרפות שרירים. לתת לגוף לצאת מהמתיחות, מהדום שנכנס אליו, ולהרפות. לנשום. לשחרר. יש עוד מישהו בבית. עוד שותף לכל מה שקורה כאן. עוד שותף שיכיל, יאכיל, ינקה, יכבס, יטאטא…

רק אל תשכחי מהג'ט לג..אל תשכחי….

ג'ט לג

אבא בא. אני שומעת קולות בחוץ שמסגירים את הרגע. מזכירה לעצמי לחייך כשיכנס, לחבק בהתלהבות, לא לזרוק עליו ילדות, בטח לא לבוא בבקשות.

כי לא משנה מאין אבא הגיע, יש זמן בלתי רשמי של ג'ט לג. מסדנה, טיול, מילואים, חו"ל (נדיר), תמיד יש פרק זמן של נחיתה והתאקלמות, של מעבר מ"השם" למה שיש "פה". לקח לי הרבה זמן להכיר בפרק הזמן הזה, ועדיין עם המודעות לזמן הזה, אני הרבה פעמים שוכחת חלק ממרכיביו והשלכותיו.

יש בשלב הזה עייפות, רעב, רצון עז להתקלח (וזה לא משנה שלא העזתי בעצמי להתקלח בכל הימים שלא היה בבית…), רצון להתקבל בחיוך ובשמחה, רצון במרחב וברגע של שקט להתמקם בבית מחדש.

זה רגע של לבד.

והתפקיד שלי, למרות כל הקושי שעבר עליי באותו השבוע, הוא לתת לג'ט לג הזה מקום. לנשום ברגעים האלה הרבה ולהזכיר לעצמי שעוד מעט נהיה שוב יחד.

תן לי דקה להתרגל אלייך שוב

ואז היום למחרת מגיע. היום שאחרי הנחיתה וההתאקלמות. זהו יום קשה מאוד. לכולם יש דרישות. הבנות רוצות את כל תשומת הלב שבעולם מאבא, אמא רוצה שאבא יקח את כל התפקידים שלו חזרה פלוס כמה בונוסים (תפקידים של אמא), אמא רוצה הפסקה ומנוחה, שאין בה אף אחד ברקע ולהיות בסיטואציה הזויה שנקראת "לבד". וגם אבא רוצה – להתאפס, לבדוק שהכל תקין בסביבת הבית, להשלים משימות מהעבודה שנערמו לערימה מייאשת בראש. היום הזה בדרך כלל לא מצליח להסתיים בשלווה. במהלכו תהיה התנגשות אחת או שתיים…  ואז כל שנותר לי, לזמזם בראש את השיר… "חזרת פתאום, הנה אתה בבית, תן לי רק דקה לנשום, באת לי כל כך, כל כך פתאום. / היה לי קשה, אני לא מתלוננת, כי אני יודעת ש…. גם לך היה ודאי לא קל. / אם, אם רק, ורק אם תרצה, נהיה פה גם מחר, אל תתנצל / תראה כעת זה לא חשוב תן לי דקה להתרגל אליך שוב… / חזרתי פתאום, הנה, אני בבית. תני לי רק דקה לנשום,
באתי לך כל כך, כל כך פתאום! / היה לך קשה, ואת לא מתלוננת, את הרי יודעת ש…
שגם לי היה ודאי לא קל. / אם, אם רק, ורק אם נרצה, נהיה פה גם מחר לא נתנצל – כעת זה לא נראה חשוב תני לי דקה להתרגל אלייך שוב… שוב…".

ולהבין, באיזו פשטות זה נאמר, הקושי הוא לא העניין עכשיו, כי אולי היה לשני הצדדים, עכשיו נשאר לחכות לרגע המתאים ולחזור להיות שוב יחד, שניים, שותפים. ולהמשיך הלאה.

באהבה גדולה מאוד לכל האמהות שמכירות את התחושה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s