לא פעם שמעתי את המשפט הזה…תגידי..אני לא מבינה.. איך את מספיקה הכל?!
לא! אני לא סופר וומן. אפילו ממש לא. תשאלו את האיש שלי… הוא מתפלא איך בכלל שרדתי עד גיל 28 בלעדיו…
ובכל זאת..את המשפט הזה מאז שנולדתי כאמא ובחרתי להישאר עם קמה בבית אני שומעת לעיתים קרובות.
אז קודם כל אגלה לכם את הסוד העיקרי…והוא הסוד להרבה מאוד מצבים בחיים…
תיאום ציפיות עם עצמי וגם תיאום ציפיות עם האיש.
מלכתחילה להבין שקצב החיים עם ילדים הוא אחר…משתנה גמיש ובעיקר – קורה בזמן הווה. זאת אומרת שאת יכולה לתכנן אלף תוכניות… ואז התינוקה שלך תראה לך שבמציאות יש דברים אחרים על הפרק.
תיאום עם האיש גם חשוב.. משום מה, יכול להיות יום שכל היום קידמת מלא משימות, סידרת וניקית ושטפת ותלית והכנת ארוחות ולא נחת לרגע ועדיין כשהאיש היקר חוזר הביתה… הבית הפוך ומבולגן…ואז לא עוברות כמה שניות והשאלה המרגיזה עשויה להגיע: אז מה עשית כל היום?
אפשרי איכשהו להעביר מראש את התחושה שיש בבית קצב אחר. שצריך לתעדף משימות ולהבין שאת חלקן יקח זמן לבצע. לפעמים אני באמצע היום שולחת הודעת הורדת ציפיות…"קמה רוצה לשחק כל היום בחוץ..כנראה שלא אצליח לקדם משימות בבית..". וזה ממש מספיק לתחושה הטובה של כל הצדדים…אין ציפיות אין אכזבות.
דבר שני… רשימת משימות. לפני שאני מתפתה לגשת למשימות שלי..שבדרך כלל הן אלו שמול העיניים…אני עוצרת ורושמת רשימה. הרשימה הזו כוללת את כל המשימות..כולל אלה המובנות מאליו וכולל אלו שחוזרות מדי יום: שטיפת כלים, כביסה… בדרך כלל קמה ממש רוצה לכתוב במקומי בשפה שלה… אז אני נאלצת לזכור את המשך הרשימה בעל פה (מה שלפעמים מצליח אך בדרך כלל לא)…
הרשימה הזו ממש מפורטת…להפעיל מכונת כביסה, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לקפל כביסה.. וכו'…
כל כמה זמן אני ניגשת לרשימה ומסמנת וי ופס מתרגש על המשימה וחיוך גדול של סיפוק נמרח עליי. זו נקודה שנדמה שנכתבה על הדרך, אך לא! זו נקודה חשובה מאין כמותה לתחושת הסיפוק, ההצלחה והמוטיבציה להמשך וכמובן למילוי רשימת ה"מה עשיתי כל היום".
הדבר השלישי הוא תעדוף… שהוא משתנה בהתאם לשיחה עם אשל, בהתאם למצב הבית, למצב הבנות, למצב רוח שלי ועוד… אבל לרוב אשתדל לעשות את כל מטלות הבית שחוזרות על עצמן מדי יום על הבוקר ויחד עם הבנות ערות… ואחר כך משימות שהן 'מעבר' ליום יום.
כבר ציינתי את זה קודם.. יש משימות שממש אפשרי לעשות יחד עם הבנות ויש כאלה שלא כדאי אפילו לנסות (למשל לשבת מול המחשב כשהן ערות…זה יגמר כשאחת יושבת עליי ואחת שיושבת על השולחן ועוקרת את כל הפתקים החשובים של אשל….ולוחצת בכוח על המקלדת…).
לפעמים זה ממש כיף לעבוד איתן במטבח, להוריד ולתלות כביסה יחד ולפעמים זה ממש ממש לא לסבלנות שלי או שלהן…ואז… עדיף לצאת לטייל או לקפוץ לגן משחקים..
כשאנחנו מסתובבות בחוץ..אני יכולה להרשות לעצמי לגשת למשימות קצרות בטלפון…להזמין את איש הגז שיבוא להחליף את הבלון, להתקשר למרפאה לקבוע תורים, לדבר עם השכנה על דילמות מהחיים וכו'….
חשוב להכיר אילו דברים אפשר לעשות יחד איתן או כשהן לידי במשחק חופשי ואני פנויה לעשות דברים אחרים. חשוב להכיר אילו משימות ממש בלתי אפשרי לעשות כשהן נוכחות/ערות… וכך כשהן ישנות לעזוב את המשימות הקלות לתפעול עם הבנות ולעבור למשימות האחרות.
ככל שעושים – עושים יותר. איכשהו, לא ברור איך, אבל ככל שנעשים אנשים עסוקים יותר, כך נכנסות יותר משימות אל תוך הזמן.
מוטיבציה פנימית – בוחרת משימות שאני אוהבת לעשות, בוחרת ללמוד תחומים שאני רוצה ללמוד. מבחירה, מרצון, מסקרנות, מעניין. ואז אין צורך בדחיפה מבחוץ, בשכנוע, בשוחד, בשוקולדים, בממריצים וכו' – כי אני פשוט רוצה לעשות ולכן דואגת שזה יקרה.
שעות הערב-לילה. השעות השקטות (לפעמים) שאחרי ההרדמה, במידה ולא נרדמתי בעצמי, אלו שעות קסומות. לצד כוס תה או קפה, רושמת את רשימת המשימות שלי ומתקדמת, בקצב איטי של לילה, אבל בכל זאת, קורים בשעות האלה המון דברים חשובים: כתיבת פוסטים, הכנת אלבומי תמונות משפחתיים, טיפול בחשבונות, איסוף רעיונות ליצירה ועשייה עם הבנות, תיאומים עם משפחות למפגשים, פגישות של ועדות שאני שותפה בהן ביישוב ועוד ועוד…
אגב גם לנוח זו משימה סופר חשובה. אני מודה שאני לא מאוד טובה בה..אבל בהחלט רושמת לי להשתפר!!! וזו "משימה" ראויה לזמן השינה שלהן… ולזמנים של משחק חופשי שזורם ללא ריבים, מנוחת קפה, בלי להירדם…
אם אני לא מצליחה לגייס יעילות או שאני במצב רוח מבואס… לוקח לי כמה זמן לקחת את עצמי בידיים – אז אני מתעלמת מכל שעליי לעשות וניגשת לעשות איזו יצירה שכבר הרבה זמן אני רוצה לעשות.. זה פועל עליי כמו קסם ומציל אותי מעצמי ממש במהירות! אחר כך בדרך כלל אני חוזרת למשימות הרגילות בשמחה!
ובנימה זו נסיים להפעם, אפשר גם לחזור לפוסט-שכתבתי-פעם-ומוסיף-עוד-רעיונות-לייעול-הזמן.
קוצ'ופולה 