חיייייבת להתאוורר!!!

להתאוורר? 

נתפס בעיני רבים כיציאה מהשגרה, כמובן – חובה בלי ילדים, אפשר גם בלי בן-זוג, חברה זה בסדר. קפה זה מושלם, חופשה – זה בדיוק זה. 

למה אני צריכה "להתאוורר"? ממה בדיוק? מהבית שלי? מהזוגיות שלי? מהבנות שלי? מהחיים שיצרתי לי? 

באיזו תדירות? פעם בשבוע, פעמיים בשבוע? כל יום? שבוע כן שבוע לא? פעם בחודש?…. מי יודע?!

אז להתאוורר מבחינתי זה אחרת – זה לנשום, כי גם את הפשטות שבנשימה נוטים לשכוח. לצאת לגינה, לבחוץ, לפתוח חלונות ודלתות שהבחוץ יתערבב עם הבפנים. להתקלח בסוף היום בלי אורחות שחמדו הזדמנות לזמן אחת-על-אחת איתי… הרשימה המלאה בסוף הפוסט ובהמשך יהיה פוסט מעמיק…

אבל מה שגיליתי שהכי עוזר לי להתחדש באנרגיות זה בכלל לא "ההתאווררות". זה בכלל לא הזמן שאני "בלי". זה זמן שאני "עם", זמן שאני בעשייה, זמן שיש בו מטרה ותכלית, ההתאוורות שלי היא בעצם השם הלא נכון – השם הנכון הוא: התמלאות.

למלא את הצרכים שלי. תוך כדי תנועה. לא בקצוות, לא בשיאים, לא בנפילות. כל הזמן. באיזו צורה שמתאפשרת. לפעמים אני צריכה שהבנות יהיו במקום אחר ולפעמים זה בכלל לא סותר.

המילה הזו מלווה אותי מהרגע שנהייתי אמא, אני מגלגלת אותה על הלשון,במחשבות, מנסה להבין את מי הצורך הזה הכי משרת. למה כולם צריכים להתאוורר כל הזמן? ממה בדיוק? מעומס החיים.

הנה הקורונה, הביאה עצירה, עצירה כמעט מוחלטת מכל מה שקורה בחוץ. והכניסה את כולם עמוק פנימה, לתוך הבתים, לתוך המשפחתיות, זמן נטו עם ילדים והורים. אפס הפרעות. אפילו את החגים כמעט ביטלו… האם רוב האנשים מרגישים את הצורך העז הזה עכשיו להתאוורר? או שדווקא העצירה הביאה להם אוויר לנשימה?

לא בטוחה שיש תשובה אחת. 

האמת שאני בטוחה שיש הרבה תשובות.

אבל אי אז, בתוך ההורות כשהרגשתי גודש, וחוסר איזון בזמן שבו אני אמא לבין זמנים אחרים ביום שממלאים אצלי צרכים נוספים, אז עלתה תחושה של "רצון לברוח". שזה הפתרון בטווח הקצר. לברוח לקצת זמן לגמרי לבד (כמובן שזה לא קרה, יונקות פה ברצף). אבל, מישהי אמרה לי על הרצון הזה שבדיוק מה שהוא מבטא זה את החוסר איזון, את המקום הלא נכון שאת נמצאת בו, שלא דאגת לעצמך בזמן – למילוי הצרכים שלך – לפעמים ממש הבסיסיים ולפעמים דווקא העמוקים – ולכן, בגלל שלא דאגת לעצמך תוך כדי תנועה, יבוא היום שכל מה שתוכלי לעשות זה לברוח, לרוץ רחוק, להיעלם, אפילו רק לשלושה ימים במדבר. כי הגעת למצב חירום. קיצוני. שבו עושים מעשה קיצוני. 

ואז אנשים קוראים לזה – "התאווררות". אבל זו לא, זו בריחה. וזו דרך מסוימת למלא את המצברים – ולפי הפעם הבאה שזה יקרה תדעו לכמה זמן המעשה הזה מצליח למלא אותם.

אני מציעה להכניס את הזמנים האלה לתוך היומיום. הזמנים שממלאים. כל יום לעשות לפחות מעשה אחד שממלא. זאת השאלה שצריכה ללוות אותך? מה ממלא אותי? מה מכניס משמעות לחיי היומיום האינטנסיביים? מה הופך את היום שלך מיום טוב ליום גרוע? מה עוזר לך לשנות את מצב הרוח שלך מירוד לנפלא? 

הכנתי לעצמי רשימה כזו. כי מה לעשות? כששוקעים מטה, ממש שוכחים את כל מה שעשוי לגרום לעלות מעלה. היא שמורה אצלי ב-keep ולפעמים אני חוזרת אליה. יש דברים שלא קרו עדיין, כי לא הצלחתי לשלב אותם בחיים, אבל יש דברים שהמון זמן לא קרו ואני רואה איך באורח פלא הם מתחילים להשתלב ולו רק כי הם ברשימה ובמודעות. הנה רוב-רובה:

פעילות גופנית – יוגה, רכיבה על אופניים

תזונה – סלט טעים, גלידה, שוקולד מריר, סלט פירות, מאפה שהכנתי בעצמי, לא מעובד, נטול סוכר, ביתי.

לנשום 

תרגילי עיניים

ללמוד משהו חדש

לישון טוב

זמן לרעיונות

השראה

העברת סיור בשיזף (או פשוט לספר לאנשים על החיים שלי)

להמציא פרויקטים – להמציא משחקים לבנות שלי, לכתוב סיפורים, אלבומים, פרויקטים קהילתיים ועוד…

לקרוא ספר

יצירה, תפירה

לכתוב

קפה טעים – עדיף עם חברה, הוא באמת נעשה טעים עוד יותר

לעזור לאשל (לבן הזוג שלי)

ביקורים ואורחים לא צפויים

להשאר בבית לגמרי לבד לשעתיים בשבוע

יציאה מהבית לבד למשך שעה-שעתיים

הורות יצירתית

הרוב נכנס לתוך החיים הפשוטים, עושה את העבודה, ממלא, מספק, משמח ולא משאיר מקום לתחושות שהחיים הם סתם, בורחים בין האצבעות או שאני חייייייבת להתאוורר מהם.