ריקוד עצמאות-תלות

החיים הם הרבה פעמים ריקוד, ריקוד בין שני קצוות, בין מצבים שונים, בין התרחקות לקירבה, בין שמחה לעצב, בין טוב לרע.

אצל ילדים יש עוד ריקוד אחד מאוד משמעותי – הריקוד שבין התלות לבין העצמאות.

מי מוביל את הריקוד הזה? הם או אנחנו? או אולי לפעמים הם, לפעמים אנחנו, לפעמים איזה טנגו מורכב שרוקדים במקביל.

אני מוצאת את הריקוד הזה מאוד מעניין, מאוד מסקרן. ולכן בחרתי להקשיב לו. יש בריקוד הזה הרבה רמזים על הצורך הרגשי שלהם, שמסתתר לפעמים טוב מדי כי הוא יוצא בשלל צורות והתנהגויות.

סביב גיל שנתיים זה מורגש בעוצמה מאוד גבוהה, הדרישה לעשות בעצמי, ובעיקר "לעשות כמו", כמו ההורים, כמו האחים, כמו הדמויות לחיקוי בסביבה, הרבה פעמים זה לא מוצא חן בעינינו כי זה מאתגר את היכולת שלנו לספוג בלאגן, לפעמים כאוס, להכיל עצמאות של פעוטה שיש לה עוד אחים ואחיות ועוד מיליון סיבות למה זה לא "בא טוב". אני חושבת שלנקודת המבט יש כאן תפקיד מכריע בקבלת הרצון בעצמאות – והעיקר הוא בעצם להבין שמדובר פה ברצון להיות עצמאי, ברצון ללמוד איך לעשות נכון וכמונו, ואין בזה רצון לעשות בלאגן (לרוב…..) באופן ישיר. ואיזשהי חשיבה לטווח ארוך יותר מעכשיו – ההבנה שככל שאני אאפשר לבת שלי לממש את הרצונות שלה – לנסות להתלבש (ולשים את השרוול על הראש), לנסות לשטוף כלים (ולהירטב ולהרטיב הכל), לנסות להביא כלים אל השולחן (הרבה יותר ממה שצריך), לסדר את המדיח (ולהכניס את הדברים בסדר הלא נכון לארון) ועוד ועוד…. בשורה התחתונה – יש לי בלאגן נוסף לסדר – אבל בין השורות – אני מגדלת בת שרוצה לעזור, להיות חלק ולהיות שותפה לדברים הפשוטים של הבית.

יש בדיוק את הרצון ההפוך. להיות תלויה בי. להיצמד אליי. לא לתת לי לזוז. להידבק. הרצון לספוג את אמא או אבא, בלי להתחשב ברצון שלהם…. לשבת עליי. לא לתת לי ללכת כשהיא כבר במיטה, ואני כבר עברתי לשלב אחר ביום – השלב שבו אני עם עצמי או עם אשל או עם המשימות שמחכות לי מעבר לפינה….

יש עוד מילה שמתחברת לסיפור הזה והיא נקראת – לשחרר. רומזים לי לפעמים שאני צריכה "לשחרר" את הבנות שלי, שאני מחזיקה אותן קרוב מדי. רומזים שאולי העצמאות שלהן תפגע או משהו אחר יפגע מהקירבה המוגזמת הזו לאמא. יש בי רצון לשים דגש על הדברים החשובים באמת – ובעיני, הרצון להשתחרר, לפרוח, להתרחק – צריך לבוא מהן וצריך לבוא על בסיס חזק של ביטחון ואמון. אין לי מה לדחוף לשחרר אותן, אלא רק להקשיב מתי הן מוכנות להשתחרר ואז זה פשוט יקרה, מעצמו.

מתוך המקום הבטוח, שיודע שיש פה אדם שאפשר תמיד לחזור אליו, שהוא תמיד יהיה שם בשבילו, שתמיד ולא משנה מה יעשה בחייו – יאהב אותו ללא תנאי – מהמקום הזה הוא יעיז להגדיל מעגליו, להרחיק צעדיו, ולגלות עוד מרחבים דמויות וחברים. זה בעיני המקום הנכון להתחיל לשחרר, להשתחרר.

ועד שהרגע הזה מגיע, דרושה סבלנות והבנה שאין מה לדחוק בו שיגיע כבר. שיקרה כבר.

יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש, משהו ישתנה.

הידיעה שהן יפרחו מרצון, בפשטות, בלי לדחוק במה שיקרה בין כה וכה. גם אם אחלום שלעולם ישארו צמודות וקרובות – המציאות הזאת איננה הדבר הטבעי ויגיע היום שהן יבקשו את ההפרדה, את המרחק, להגדיל את המרחב שקיים בינינו. (ואז אני אתחנן לחיבוק, מבט, עוד השתהות, עוד רגע איתן לפני שנעלמות לי).

אני בטוחה שלא יהיה פשוט גם אז, אבל אני רוצה להאמין שאאפשר להן, שלא אעצור אותן מהצמיחה שלהן, מהיצירה האישית שלהן ולתת להן לעוף ! כי גם אז הן ואני נדע, שאמא זו אמא, (וגם אבא זה אבא) ולאמא חוזרים כשצריכים (וגם לאבא), כשמרגישים צורך לדבר, לפרוק, לשתף, לקבל רגע את החיבוק והאהבה נטולת התנאים, וזה יכול לקרות בכל גיל.

ספר ילדים חמוד שממש מדייק את זה נקרא "קנגורה", שם אמא קנגורו ממש מדרבנת את הבת שבתוך הכיס שלה לצאת אל העולם, והבת לא משתכנעת משום טיעון והצעה. בסוף הספר, משהו מסקרן את קנגורה והיא זו שמחליטה לצאת מהכיס ולהתחיל לקפץ. מבחינתי לזה התכוונתי, בדיוק. הילדים כבר יגידו לנו מתי הם מוכנים לקפוץ מהכיס שלנו. בינתיים שווה להינות מהקירבה ולנסות לקבל אותה באהבה. כי יום אחד המרחב בינינו ממש ממש יגדל.

בואו נרקוד את הריקוד המטורף של האהבה.

נרגיש מתי לאפשר קירבה וחיבוק ומתי לאפשר מרחק וצמיחה.

let's dance!