גבולות, הורות, הורות חיובית, הורות קשובה, יחסי אחים, תקשורת מקרבת

השמיים הם הגבול (וגם הם כבר לא…)

כמה פשוט לשלוף את המילה הזאת, שגורה בתוכנו כאילו אותנו חינכו ככה כל הדרך (ונראה שאכן כך קרה…) – "לא".

גבולות וגדרות, הגבלות ו"אסור" ולא מרשה ולא לא לא!!!…

איך יכול להיות שמח כאן עם כל האיסורים האלה?!

אני לא בטוחה מי מכם אוהב שאומרים לו מה לעשות או מה לא לעשות, רובנו מעדיפים לא לקבל הנחיות והוראות, אלא אם במפורש ביקשנו אותן. זה נכון אגב מבחינתי גם בתוך הזוגיות.

למה נדרשים לנו גבולות? בשביל מה? להגן עלינו? להגן על הסביבה מפנינו? כדי שלא נצא "מפונקים"? אולי פשוט כדי שהילדים שלנו יצאו "כמו שאנחנו רוצים" או "כמו שהחברה מצפה"?

נושא הגבולות והאם להציב אותם ועד כמה להציב ועד כמה להתעקש על קיומם בגידול ילדים הוא נושא רחב שיש בו לא מעט גישות.

לגדל ילדים כמעט ללא גבולות.

איך זה נשמע לכם כרעיון?

עצלני?

פתוח מדי?

חוסר התמודדות של ההורים מול הילדים?

אולי מפחיד? איזה ילד יצא לנו אם לא נתחום אותו בגבולות?!

אולי מסוכן? לילד עצמו? לאחים שלו? לסביבה? לרכוש?

טוב… אז בואו נדייק. הכוונה שלי בתוך הגישה הזו היא לאפשר לילדים כמה שיותר. כמובן שלי ולאיש שלי ולבית שלנו ישנם גבולות (כמובן גם שיש שוני בגישות שלנו, וממש לא על הכל אנחנו מסכימים..). בעיקר כאלו שנועדו לשמור על שלום גופם שלהם ושל הסובבים אותם… ובתוך מסגרת הגבולות הכללית אני מאפשרת להם לנוע בחופשיות. אבל גם את אותם "גבולות" והחלטות אני מסבירה עד שהבנות מגיעות לרמת הבנה שלרוב מייצרת הסכמה.

אחד המשפטים שאני ממש מחזיקה חזק בשיחה ונוכחות עם הבנות שלי (בתוך הראש שלי).. אחרי שהן מבקשות משהו או עושות משהו שפתאום מרעיד לי את "הגבולות" ובעיקר מעורר את המחשבה "אויש זה נראה לי ממש לא בסדר שהיא עושה את זה"…- זה: " עצרי שנייה לפני שאת מגיבה.. שנייה לפני שאת עונה "לא" ותחשבי: "למה לא בעצם?" "ואיך אני מאפשרת לה את המעשה בדרך שתרצה גם אותי ואת הקול הפנימי שלי??" המשפט הזה מייצר המון שיח. המון פתיחות. המון אפשרויות ופתרונות ומשדר כבוד ואמון והבנה שאנחנו שתיים ולשתינו רצונות… ושהרצונות גם שלי וגם שלה חשובים באותה מידה.

ושהפתרון הוא לא הצלחה של אחת מאתנו

אלא של שתינו.

כמה מחשבות שכרגע עושות לי סדר ומביאות את האידיאולוגיה היפה לפרקטיקה שאני מנסה ורוצה ליישם או במילים קצרות: איך אני רוצה שהבית שלי יתנהל. במחשבה שכך מייצרים כבוד, הקשבה, שיח, תקשורת בריאה שכל אלה בעיני תשתית לשמחת חיים פשוטה…יש לי עוד דרך ארוכה ללמוד וליישם את כל אלו, עד שכל תא בגוף שלי יעכל את "הכללים" החדשים שלי לחינוך שהוא בעיני החינוך הטוב והנכון בשבילי. יש פה אתגר זוגי שמתווסף – לייצר שיח מעמיק ומקדם בינינו בכדי לייצר את הבית הזה שאני חולמת אותו בעיני רוחי. שבו אין מקום למשפטים כמו: "אי אפשר", "בלתי אפשרי", "אני לא יכולה" וכדומה… פה אפשר הכל – כל שנותר למצוא את הדרך איך, איפה ומתי אפשר (כמובן עד שמדובר בפגיעה במישהו אחר – פיזית או מנטאלית).    אז אפשר להתחיל??

להימנע מהמילים "לא" "אסור" "לא מרשה" "אי אפשר" – באיזו קלות דעת ופזיזות אנחנו שולפים את ה"לא" הזה??? מבקשים מאתנו משהו והתשובה המיידית שנשלפת היא "לא". היי, עצרת שנייה לחשוב למה? למה לא? אולי אפשר למצוא דרך להגיד כן? אולי בדרך אחרת ולא בדיוק איך שהקטנצ'יק ביקש? אולי להשאיר פתח? כרגע אי אפשר אבל אחר כך כן.. או לא כאן אבל אני אראה לך איפה כן אפשר.. או במקום לחשוב לא, לחשוב איך כן אפשר לממש את הבקשה? וגם…מה עומד מאחורי ה"לא"? סתם אין לי חשק כרגע? אולי לא מתאים מכל מיני סיבות… ואולי זה איזה עניין בטיחותי? אז קודם כל: 1. כשמגיעה בקשה לעצור לפני ששולפים תשובה. אם בראש שלי עולה מיד "לא". לחשוב רגע למה לא? ואז לחשוב ואיך כן? או מתי כן? 2. לתת כמה אפשרויות ליישום 3. להסביר למה לא, למה לא עכשיו, למה לא מתאים… 4. לקבל את התסכול, הבכי, הכעס…כשהצד השני לא מרוצה מהתשובה 5. הכי טוב למצוא דרך ששניכם מרוצים…וארחיב כי זו נקודה ממש קריטית.

Win win situations – או "במלחמה אין מנצחים, כולם מפסידים" (אמר וצדק: ארתור טוויל צ'מברליין) המונח הזה נכון לגבי כל מערכת יחסים. זו צריכה להיות השאיפה שלנו בתקשורת עם בני הזוג, עם הילדים, עם ההורים, עם האחים, בין האחים, עם חברים קולגות וכו'… עם כולם. במקום לתהות מה אני מרוויח? ואיך אני יוצא מנצח? ואיך (הכי חשוב בארצנו היפה) לא לצאת פראייר, במקום זאת אני מציעה: לאתגר את המחשבה.. איך שנינו נרוויח מהסיפור? איך שנינו נהיה מרוצים?? ואז כל המילים האלה שבתרבות שלנו מייחסים ליחסים בין אישיים – "לבחור את המלחמות", מאבק, מלחמה, כל זה נמוג כי כשאחד מנצח מישהו אחר בהכרח מפסיד. כשמדובר על היחסים עם הילדים שלנו או ההורים שלנו… אין דבר כזה ניצחון… שני הצדדים מפסידים. אחד מפסיד בטווח הקצר ושניהם בטווח הארוך…

איהומה – את המילה הזו הכרתי כשקראתי את הספר המצוין "המצפן השבטי" של שמואל ערפלי, מעבר לכך שהצליל שלה נפלא בעיני.. המשמעות שלה ממש כובשת. בעצם השלב שבו תינוקות ופעוטות אינם מסוגלים לקשר בין ההתנהגות שלהם לבין הכללים שמוטלים עליהם. (עכשיו אתם מבינים למה ביקשתם אלף פעמים לא לגעת בחשמל והם עדיין נוגעים?). ברגע שמודעים לשלב הזה, שמבינים בבירור מתי הוא עובר, סביב גיל 3-4 (אינדיבידואלי לכל ילד), הציפייה שהקטנטנים יפעלו לפי הכללים והגבולות שלכם פשוט יורדת… ואז גם לכם יותר נינוח, יש פחות דרישות, מבטים זועפים ונזיפות מעליבות כלפיהם והם שמחים יותר, כי לא העירו להם על משהו שנראה להם פשוט מסקרן ומעניין.

לדבר בגובה העיניים – אולי זה ישמע מעט מנוגד למה שכתבתי למעלה, לחלק זה ישמע מובן מאליו וחלק ירימו גבה. אין הכוונה שלי שהם לא מבינים שום דבר, להפך, אני חושבת שמדובר ביצורים שניחנו בתבונה רבה כבר מלכתחילה. עם זאת, לנו יש את היתרון כמבוגרים להכיר את שלבי ההתפתחות שלהם פחות או יותר ולהתאים את "הציפיות" שלנו אליהם. במקביל – תמיד תמיד תמיד – בכל שלב – הם ראויים כמו כל אדם, בכל גודל גיל צבע וצורה – ליחס מכבד. וזה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים – נימה שהיא נעימה ועניינית, נימה של שיחה כמו אל אדם בוגר, בשפה הרגילה שמשתמשים בה. הם רגישים כמונו ואף יותר לטון הדיבור ושומעים בו את מה שניסיתם להשמיע – כעס, זלזול, אי קבלה… לדבר עליהם כאילו אינם בחדר, לדבר מעליהם בשפה זרה – אלו דברים שנעשים עוד יותר קשים עבור הילד ככל שהוא גדל, הוא תמיד רוצה להיות חלק ולהבין מה נאמר…

לתת מענה מיידי לפניות – להתייחס לבקשות שמופנות אלייך, גם אם אתה במהלך שיחה עם מבוגר, להם היכולת לחכות ולילדים פחות. המענה לא חייב להיות ברמת הפתרון אלא ברמת התקשורת.

להימנע מדיבור בגוף שלישי – אני במרחב, אני כאן, אפילו דיי נוכחת בהווייה שלי ובכל זאת מישהו אחר מהנוכחים מדבר בשמי. אמא עסוקה, אמא עייפה, אמא מניקה, אמא לא יכולה, תעזבי את אמא. היי!!!! אני כאן.. חשבתם לשאול אותי?? אולי אני לא עייפה? אולי גם לא עסוקה? אולי מוכנה ורוצה להתפנות להקשיב לעזור לתת לבנותיי יד??? למה החלטתם שאתם צריכים לעשות במקומי???  ומעבר לזה שאותי זה מרגיז שמכניסים לי מילים, שבכלל לא משקפות נכון את הרגשתי ורצונותיי באותו הרגע…זה מרגיז גם את הבנות שלי. וכל אחת לפי יכולותיה המילוליות מביעה את חוסר שביעות רצונה מכך שאמא עסוקה או עייפה ושהן רוצות עזרה ממני ולא מהאחרים. אני חושבת שאפילו אם אני לא נוכחת ממש בסיטואציה צריך להימנע לדבר בשמי, ובכלל בשם מישהו אחר. אפשר להגיד שתכף נוכל לשאול את אמא… שתכף נבדוק אם אמא פנויה. שאני לא יודע מה עם אמא אבל אני יכול לעזור לך, רוצה?

לבטל את המימד הפיזי – בלי כוחניות, בלי להרים ולנתק ממקום ללא הסכמה, לבקש שיתוף פעולה ולייצר הסכמה באמצעות שיח ותקשורת. כל כך קל לנו לעבור לפיזיות…אה את לא רוצה ללכת מגן המשחקים? ארים אותך הביתה… לאחרונה אמרתי לאיש שלי שידמיין שהוא בהיריון ושאסור לו להרים משקלים. מה נשאר לו? רק מילים… מאתגר!! אני עברתי את האתגר הזה והבנתי כמה דברים חשובים על תקשורת חיובית, על אפשרויות שיח עם פיצקים, על יכולת שכנוע והנעה! (וברור, לפעמים כשהייאוש גובר: שיחת טלפון לאשל, אתה יכול לבוא לקחת אותה?)

לכבד את ה"לא" שלהם לפעמים גם להם לא מתאים לעשות דברים. ככל שאנחנו נגיד פחות לא גם הם ישתפו פעולה לרוב וישתמשו במילה הזו פחות ופחות… פה בעיני חשובה התבוננות פנימה, איך אני מגיבה כשהן באות בבקשות? הן ממש משתמשות במשפטים שלי… ציטוט ושיקוף מדויק…

לא לחזור על בקשה/הוראה יותר מפעם אחת. הם שמעו הם הבינו…ואם הם לא הבינו.. למה שיבינו בפעם השנייה והשלישית והרביעית? ואם התעלמו בכוונה? למה שיפסיקו להתעלם בפעם השנייה? אז למה לטרוח להגיד את אותו המשפט כמה פעמים?! זה מעייף אותנו ולא מועיל להתקדמות התקשורת מול הילד. מה אפשר לעשות? לשנות את ההוראה מבחינת תמלול או להבין למה הוא מתעלם או לא מבצע…בעיקר לעצור רגע ולחשוב שוב… איך בקשתי? האם דרשתי? האם השארתי פתח ואפשרות לסרב? אולי הוא ממש באמצע משחק? וממש קשה לו להפסיק…?! מלכתחילה לחשוב לפני ששולפים בקשה – להסתכל רגע על הפיצקוש או הגדולציק שלכם… מה הוא עושה? כמה שקוע הוא בעולמו? ואז לנסח בקשה. שאיננה דרישה. לחשוב אם הבקשה מיידית או יכולה להיעשות מאוחר יותר. לחשוב על תגובות למקרה שיסרב.. או יגיד "אחר כך".. בסביבות גיל שנתיים- שלוש כשהבת שלי סירבה להביא משהו שביקשתי/מישהו אחר ביקש אז מיד הייתי מתנדבת בעצמי "אני אביא" – תוך רגע היא הפכה למטוס סילון ורצה להביא.. כשאומרים "אחר כך" – אני מקבלת (אלא אם דחוף באמת. אבל מה כבר דחוף אם מתחשבים בקצב העולם של הילדים?!) ואומרת, "בסדר, אחרי שתסיים לשחק אשמח שתבואי לערוך איתי את השולחן. לקרוא לך? להזכיר לך?"

הפרקטיקה היא הסעיף המורכב ביותר בכל הסיפור הזה של ההורות, יש סיטואציות שחוזרות על עצמן מדי יום, התגובה שהתאימה אתמול כבר לא תתאים היום, סיטואציות חדשות מדי יום שמשאירות אותי עם פה פעור או עם מבט מתוסכל… והרבה סיטואציות שמעלות בי קול קדמוני שלא תואם את הדרך שבה אני רוצה ובוחרת. הבלוג הזה הוא לחלוטין חלק מתהליך הלמידה שלי, מהבנייה ההורית שלי וההבנה שהורות זה לא משהו שנולדים איתו, אלא צומחים לתוכו ואיתו, עם כל שלב שהבנות שלי מגיעות אליו ועם כל בת שמצטרפת.

מה שאין ספק – מדובר באתגר שמרגש אותי להתמודד איתו… בטוחה שאכתוב עוד בנושא..כי זה אחד הדברים שהכי מעסיקים את הראש שלי בימים אלו…

בברכת תחושת חופש ושמחה לכולנו!

 

מודעות פרסומת

2 תגובות על ״השמיים הם הגבול (וגם הם כבר לא…)״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s