פירמידת "הצרכים" שלי באמהות

אז קצת פשפשתי בהתפתלויות של המוח היקר שלי (תדעו שרובו התעצב אי אז עד גיל 3…סתם שתדעו שגם אצלכם זה ככה) – סבוך, מיושן, מעלה חריקות ומנסה להתאושש מהתבניתיות שהחיים במסגרות נתנו לי במתנה. ובהבזק של רעיון, הבנה, התחוורה לי הדרך הכי פשוטה להציג את הבסיס שלי. את הכר הפורה עליו מושתת ההורות שלי – כמו שמאסלו היקר הבין הרבה לפני אין כמו פירמידות בכדי לפשט רעיונות ולהציג למישהו אחר. אז בבקשה:

גישה  – דרך לראות את העולם – אז בעיני זה הבסיס. כרגע אני מדברת ספציפית על ההורות שלי. אבל ייתכן וזה נכון גם בהיבטים אחרים של החיים. קודם כל – איך הכל נתפס בעיניים שלי? כסיפור חיובי או שלילי? כשמח או עצוב? כקשה או מאתגר? כבלתי נסבל או כהזדמנות מדהימה? כעול או כנחת?

איך שאני אראה את הדברים, מתוך כך אני אצא לפעולות. מהמקום הזה האמונות שלי יבואו לידי ביטוי בעולם המעשה. אם הגישה שלי בהורות היא לראות את הדברים כמה שיותר באור חיובי, כהזדמנות לצמיחה למידה ושינוי – זהו הכר עליו אצמיח את שאר הדברים שיאפשרו לי לממש את השאיפות הגדולות שיש לי.

חלק מרכזי מהגישה שלי – זה לפעול מתוך מקום של קירבה – לקרב ולא להרחיק, לתת, להכיל, לאהוב ללא תנאי…

אינטואיציה – הקול הזה שקיים בך. עושה כאב בטן כשמשהו מכאיב בבטן ומתריע באלף נורות אזהרה: לא!!! זו לא הדרך שלי… ולהפך – ההרמוניה והשקט שמתקיימים בתוכך כשזה פשוט נכון, שפעלת מהלב, מהתחושה, מהאמת האישית.

מילוי צרכים אישיים – שבעה רוויה מלאת אנרגיה מאוזנת… ניסית להתקיים בתחושת רעב? ניסית להמשיך לתפקד היטב בתחושת עייפות? ניסית להעניק כשהצב רוח ירוד? זה בסדר לשים את זה על השולחן. אצל מאסלו זו כמעט כל הפירמידה… – החל מצרכים פיזיולוגיים מאוד בסיסים שמאפשרים קיום שליו דרך קורת גג, ביטחון, תעסוקה, תחושת אהבה ושייכות וכו'… בעצם בתוך החלק הזה נכנסים 4 השלבים הבסיסיים בפירמידה של מאסלו. אני חייבת לשים את עצמי בתור מישהי שצריך לדאוג לה. וככל שהצרכים הבסיסיים שלי יתמלאו כך כל השאר יתאפשר בשלווה.

פניות – מה עוד נמצא על הראש שלי חוץ מלהיות אמא? בית, עבודה, זוגיות, עסק, ניהול תקציב. ואפילו ממש בקטן – כשאני בתוך סיטואציה עם הבנות שלי. האם אני ממש שם? או שאני מוטרדת ממחשבות על משהו אחר? או לאו דווקא מוטרדת – אולי בדיוק הבריק בי רעיון אדיר ואני נהנית לפתח אותו? במקביל, בעולם של הבנות אני לא הכי נוכחת.. הן מרגישות את זה כמובן מה שלעיתים מקשה אפילו עוד ומייצר אפילו עוד יותר התנהגויות שקשה להתמודד עימן…

תמיכה – מכמה כיוונים. האם מישהו תומך בי ומאפשר לי לקחת את הזמן שדרוש לי לנשימה? להתאווררות? להתחזקות? האם אני מאפשרת לעצמי את הזמן הזה? האם אני בכלל מבקשת אותו ממישהו או שאני מצפה "שהעולם" פשוט ייתן לי את זה? האם אני מקבלת תמיכה לרעיונות שלי? לגישה שלי? האם הדרך בהורות היא משותפת או אישית?

מה זה מאפשר לי?

להיות האדם שאני רוצה להיות בעולם והאמא שאני רוצה להיות בעולם. כמובן שזה האידיאל, הטופ, הרצון ותמיד (מילה שלא תמיד כדאי להשתמש בה אבל במקרה הזה כן), תמיד קיים איזשהו פער בין החזון והאידיאל למציאות שמדי יום מרכיבה לנו חלקיקים חדשים ומשונים ושונים מהיום שקדם לו.

מה האידיאל? מי זו האמא שבעיני כל הפירמידה הזו מאפשרת? שאלה שהתשובה שלה תגיע בפוסט חדש או לאט-לאט עם גדילת הבלוג, נפגש בהמשך!

***

עונים על סקרים, משפיעים על החברה וארגונים ומרוויחים כסף! כנסו לקישור: סקרי דעת קהל