עם-בלי גבולות

האם הגבול של הגוף שלי ברור לי? איפה אני מתחילה ואיפה מסתיימת? האם הגבולות החברתיים שלי ברורים לי? מתי אני רצויה במקום מסוים ומתי אני מפריעה? האם אי פעם הייתי זקוקה, ואולי אני עדיין זקוקה, לעזרה חיצונית בכדי להבין מה הגבולות שלי? האם חוקי המוסר האנושי מספיקים לי בכדי להבין איזו התנהגות ראויה ואיזו לא? האם למדתי את זה בצורה פורמאלית או שהספיק לי לחיות תחת ערכיהם של הורי ובחברה בכדי להבין מה נכון ומה לא?

האם כשילד שלי "בוחר" להתנהג או פשוט מתנהג (מבלי לבחור) בדרך שאינה מקובלת עלינו כהורים, האם הוא מודע לכך שההתנהגות איננה ראויה בעיננו? האם הוא מודע לכך שהתנהג בצורה שלילית לפני שהוא בחר להתנהג כך או רק הבין זאת בדיעבד לאחר שחווה את התגובה שלנו? (הכוונה להתנהגות "שלילית" שמופיעה בפעם הראשונה).

גבולות – נתפס כדבר הכרחי. נתפס כדבר שניתן מבחוץ, שלולא גבולות יהיה פה כאוס והתנהגות סטייל "בעל זבוב". נתפס כדבר שהוא חיובי עבור החברה וכמגביל עבור הפרט.

מי קובע את הגבולות? אלו גבולות מוסכמים על ידי כולם כחוקים בסיסיים של המוסר ואילו גבולות ניתנים על ידינו כהורים אך אינם הכרחיים לשמירה על החברה?

הפסקה למחשבה.

קראתי לאחרונה את הספר פורץ הגבולות של שי אור "בלי גבולות", מחבר הספר והגישה "הורות כמעשה ניסים". ספר שמרגע שהגיע לידי, ידעתי שאתחבר למילים שבו, קיוויתי שידייק אצלי את ההבנה של תפקיד ההורה, התפקיד האמיתי, ולא התפקיד המתחזה של ההורה שחייב לשמור על הילד הפראי שלו מעצמו.

הספר "בלי גבולות" מעמיד את ההורה במקום מרכזי, בתפקיד המשמעותי בחייו שלו עצמו ובתפקיד הדמות המרכזית בחייו של ילדיו. בעיני זו תפיסה מרגשת. אני הרבה יותר מדמות מחנכת, מעצבת, מציבה גבולות ושומרת על חוקי החברה. אני משולה למנהיג, לספן, לרב חובל, לנווט, למתכנן, למנהל, לדובון איכפת לי, ללב גדול….

הגבולות הופכים לחלק מסוים, לאמצעי דרכו אני שומרת על הערכים שלי כאדם, תוך כדי הקשבה לצרכים של האדם שמולי. אני לא מוותרת על הצרכים והרצונות שלי כמיטל, אלא לומדת איך להסביר לילדים שלי ולבן הזוג שלי מה אני רוצה אל מול מה שהם רוצים. ממקום שבו אני נאבקת על הגבולות והחוקים שחוקקתי, אני לומדת לעומק מה באמת חשוב לי, איך אני מקיימת את מה שחשוב לי מבלי לפגוע ולגרוע מהצד השני.

הסמכות ההורית והגבולות הם כבר לא לב ההורות ולא העיקר!! הם חלק מסוים ואפילו קטן.

החלק המרכזי הוא צרכים. ההבנה שלהם וההקשבה לעצמי, לבן הזוג שלי ולילדים שלי.

משם אני מונעת ומניעה.

הנחת היסוד, הגבולות החברתיים נלמדים בכל התדרים שקיימים, הסמויים והגלויים, מצפייה בהתנהגות שלי ושל האיש שלי, בצפייה בהתנהגות של חברים, של מבוגרים אחרים. אם הבנת המציאות שלהם איננה לקויה (אם אינם איפשהו בקצה הקשת האוטיסטית) אז אני יכולה לסמוך עליהם שהם מבינים את חוקי החברה ויודעים להתנהג בהתאמה. אם אינם מתנהגים באופן חיובי, סימן שפספסתי משהו בדרך, פספסתי איזשהו צורך שלא קבל מענה בזמן, צורך פיזי פשוט או צורך רגשי עמוק.

אז אני חוזרת להתחלת הפוסט.

פשוט לעצור לרגע, להקשיב לצורך שמסתתר מאחוריי ההתנהגות. (רגע לפני שמגיבים להתנהגות עצמה).