אני מרגישה כמו חוף, חוף מבטחים, שחוזרים אליו כשמשהו כואב, מציק, מכאיב, פוגע, מעליב,
כשמישהו הודף להן את הבטחון הן נצמדות אליי. לפעמים חזק מדי, לפעמים צמוד מדי.
בזמנים האלה, אני משתדלת לזכור שההיצמדות הזו, היא כי הן רוצות לספוג את הביטחון מחדש,
ומיד, די מהר, הן ירוצו חזרה להתמודדות שלהן.
אני הבסיס, נקודת המוצא שלהן ונקודת האחיזה היציבה והבטוחה, זו שיש להן אמון מלא שמתמלא כל יום מחדש, שהן יודעות שהן יוכלו לקבל בו חיבוק של אהבה, של חיזוק, של אמונה.
מאמינה מאוד שהקשר הראשוני ביני לבין כל אחת מבנותיי הוא הבסיס לדרך שבה יאהבו ויראו את העולם. הם יחוו את הקשרים שלהן עם אחרים על בסיס מה שהן חוו עם הדמויות המשמעותיות בראשית חייהן.
מאמינה מאוד שהבסיס לעצמאות בטוחה היא התלות הזו בהתחלה. שמאפשרים אותה. אפילו שבחברה שלנו זה נחשב למחיר כבד עבורך כאמא או אבא. לוותר על החופש שלך על הקריירה שלך על ההזדמנות לצמוח להכיר אנשים… אבל בעיני זו לא הדרך להסתכל על הדברים. זו תפיסה מטעה ומכאיבה… ומשאירה צלקת זמן רב לאחר מכן. הזמן הקצר הזה והמתוק ולעתים באמת באמת קשה..של התלות בך, כי את.ה חוף המבטחים בכל כך הרבה נקודות במהלך יממה אחת.. הזמן הזה חולף ואם אפשרת לקטנים שלך להיות תלוי להישען עלייך… דרישת העצמאות מצידם תבוא בטבעיות במהירות ומתוך רצון עז.
קוצ'ופולה 